אם יש "פגועי נפש", פירוש הדבר שיש מי שפוגע בהם

אם תריצו בגוגל חיפוש אקראי אחרי הביטויים "פגועי נפש", "נפגעי נפש", "מתמודדי נפש" או "נכי נפש" (כולם חברים באותה משפחה) תקבלו מגוון רחב של תוצאות: כתבות חדשותיות ומגזין, מודעות דרושים, תגובות בטוקבקים ופוסטים ברשתות חברתיות. גם בתחום החוק והמשפט משתמשים לעיתים בביטויים אלה (למשל "חוק שיקום נכי נפש בקהילה"). מכל אלה ניתן ללמוד שהביטויים הללו שגורים בקרב חלק גדול מהציבור. אבל מאות אלפים בישראל, מושאי הביטויים הללו, ואני ביניהם, מוצאים את ההגדרות האלו פוגעניות. ולא רק ברמה הסימבולית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

השימוש הרווח בביטוי הוא כמעט תמיד בצורת הריבוי: "נפגעי נפש" (ולא "נפגע נפש"). זו כפייה של תואר קיבוצי על ציבור שלם באופן המוחק את זהותם האישית המלאה כבני אדם ומרדד אותה לכדי הגדרה אחת, גנרית. לכך יש משמעויות רבות בתחומים רבים. אציין כמה מהן:

• אם יש דבר כזה "נפגע נפש" אז אפשר לייחס תכונות (כמעט תמיד שליליות) לכל חבר או חברה בקבוצה הזו מעצם השתייכותו או השתייכותה אליה: הם מסוכנים, הם לא צפויים וכו'.
• "פגועי נפש" הוא תמיד ביטוי של הפחתת ערך. הוא מבטא הנמכת ציפיות של החברה מהאדם וגם של האדם "ה'פגוע" מהחברה.
• קיומה של סטיגמה מלווה באפליה לרעה בתחומים שונים.
• אי אפשר לדבר על נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות מכל סוג, כל עוד אנחנו רואים תוויות מול העיניים. כשנתחיל לראות בני אדם ולתקשר איתם, נוכל לעמוד על הצרכים השונים של אנשים שונים.

המושג "פגועי נפש" אינו מתאר קיום במציאות (כמו סוס או שולחן), אלא הוא עמדה חברתית פוליטית שנהגתה למטרה של שליטה ופיקוח חברתי על ידי הקטנת מושאי המושג והחלשתם. "פגועי נפש" הם לא לגמרי בני אדם שלמים, אלא פגומים. ואם הם פחות מבני אדם, אז הם זקוקים וראויים לפחות זכויות.

למעשה, בשום מקום לא תמצאו הגדרה מדויקת למושג "נפגעי נפש". האם מרצה באוניברסיטה שאובחן בעבר על ידי פסיכיאטר הוא "נפגע נפש"? האם אמן ידוע שמתמודד עם פחד טיסה הוא נפגע נפש? האם מנהל מוכשר המשתמש בסמים באופן קבוע הוא נפגע נפש? האם אדם שעבר אירוע טראומטי ופיתח פוסט טראומה ודיכאון הוא "נפגע נפש"?

כל הדוגמאות הללו הן של הפרעות מוכרות הקיימות ב DSM וב-ICD (ספרי סיווג האבחונים הפסיכיאטרים). אין בכך לומר שאין בעולם קשיים נפשיים ומשברים נפשיים והפרעות נפשיות. אלה קיימים מן הסתם. מה שחסר תוקף הוא המושג הכוללני "נפגעי נפש".

טיפול ממוקד-אדם לא יכול לסבול הגדרות קיבוציות כמו "פגועי נפש". בית החולים לבריאות הנפש כפר שאול (צילום: נועם מוסקוביץ' / פלאש 90)

בדיקה במאגרי מידע של עיתונות יומית מצביעה על כך שהביטויים "נפגעי נפש" ו "נכי נפש" הופיעו בעיתונות היומית העברית החל מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. עד שנות ה-90 הם כבר החליפו בהדרגה את המושגים "חולי נפש" ו"חולי רוח", שהיו נהוגים עד אז – ביטויים בעלי ארומה "רפואית" כביכול, שבאו מתוך עמדה חברתית פוליטית סטיגמטית, שמהותה הדרה ואפליה.

אבל השינוי המילולי לא נבע משינוי בתפיסה, אלא מניסיון להחליף ביטוי צורם בביטוי שנשמע תקין יותר פוליטית. זה לא צלח. כשמתבוננים בעיתונות היומית, ניתן לראות כי אזכור של מושגים כמו "נפגעי נפש" אפשר למצוא כמעט תמיד בהקשר שלילי: מתארים רתיעה מפני אנשים הכלואים במוסדות מפחידים או מתארים התנהגות "מוזרה", לא צפויה, ולעיתים קרובות כזו הקשורה באלימות ובהסתבכות עם רשויות החוק. הקישור הזה תורם לדימוי של "מתמודדי הנפש" כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים ויחד עם זאת חלשים ונזקקים.

כאשר עושים שוב ושוב את החיבור בין אותם "פגועי נפש" למשמעויות שליליות ומאיימות מתרחשים שני דברים: ראשית, אנשים רבים יסיקו ש"פגועי נפש" הם כולם אותו דבר. שנית, בשל תופעה המוכרת בשם "הטיית אישור" (הנטייה לחפש מידע המאשש את תפיסתנו המוקדמת על משהו) אנשים תופסים, מבינים ומפרשים אנשים שהוגדרו כ"נפגעי נפש" רק דרך פריזמה זו, ומחפשים, מוצאים וזוכרים רק מידע על "נפגעי נפש" התומך בדימוי שיש להם. מכאן ניתן להבין שהמונח 'נפגעי נפש' הוא אמצעי לשליטה חברתית ולהכתבה של נורמות חברתיות. מובן שגם מושאי התווית הזו מושפעים מאותה 'הטיית אישוש' ויחפשו, גם אם לא באופן מודע, אישורים שונים להיותם כאלה. התוצאה היא פגיעה בדימוי העצמי, שכן אני כל הזמן מחפש ומוצא אישורים להיותי נפגע נפש.

למדתי עבודה סוציאלית מתוך כוונה להפוך לאיש בריאות הנפש. את התואר השני סיימתי כמצטיין דיקאן. למרות מאמצים רבים, לא הצלחתי למצוא עבודה בתחום ההתמחות שלי. תמיד ציינתי בקורות החיים שלי את היותי "בעל ידע מנסיון," מושג רווח בשיקום בבריאות הנפש לתיאור של אנשי מקצוע שקיבלו בעבר אבחנה פסיכיאטרית וצברו ידע מחיים עם ההפרעה. לעיתים לא קיבלתי כל תגובה, ובפעמים אחרות תירוצים קלושים. לגישה סטיגמטית יש מחיר, ואת המחיר משלמים הרבה מאד אנשים מוכשרים שלעולם לא יזכו למצות ולו פרומיל מהיכולת שלהם, כי הרי הם "נכי נפש", "פגועי נפש", "מתמודדים" וכו'.

אחרי כמה שנים של ניסיונות, ופירורי משרות, חזרתי לקיבוץ בהכרה ברורה שדרכי כעובד סוציאלי ואיש בריאות הנפש הסתיימה ואני לא אזכה לממש את היעוד שבחרתי לעצמי. הבנתי שלא רק שסיכויי להתקבל לעבודה בתחום שבחרתי להתפתח בו הם כמעט אפסיים, אלא שכשיקבלו אותי, תמיד יחשבו עלי ויעריכו אותי כ "נפגע נפש" ויתבעו ממני להוכיח כישורים גדולים בהרבה מכל עובד אחר שאינו "פגוע".

בשנים האחרונות גדלה ההתעניינות בתחום בריאות הנפש בארץ, בשיקום ממוקד-אדם. חשוב להדגיש ששיקום ממוקד-אדם אינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם כינויים קיבוציים מכל סוג שהוא. רוצים לכתוב מודעת דרושים? השתמשו במושג "בריאות הנפש" (למשל: להוסטל בתחום בריאות הנפש דרוש…). התייחסות לכלל מקבלי שירותי בריאות הנפש כמקשה אחת אינה מומלצת בשום הקשר ובשום מובן. פשוט משום שנתן אינו דני או שרון. נתן הוא עצמו בלבד. בשיקום ממוקד-אדם לא מדברים על "מתמודדים", "נפגעי נפש" או כל כינוי קיבוצי אחר. מדברים עלי ועליך באופן אישי בלבד. בריאות הנפש וצמיחה אישית יכולים להתחיל להתקיים במקום בו הפרט חופשי להגדיר עצמו. כשמשתמשים בכינויים קיבוציים, אין בריאות נפש. יש שליטה בבני אדם על ידי הקטנה שלהם.

יורם קפלן הוא עובד סוציאלי ובוגר תואר שני בהצטיינות בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. חבר קיבוץ בגליל העליון, סמוך לגבול לבנון. יורם עבר מספר משברים נפשיים, בעקבותיהם קיבל אבחנה של דיכאון כרוני.