אם ביידן רוצה שוויון באמריקה, הוא חייב לדאוג לשוויון בפלסטין
יותר ויותר אמריקאים מבינים את הקשר בין מה שקורה בבית לבין התמיכה של ארה"ב במשטרים לא דמוקרטיים בחו"ל. לכן אם ביידן רוצה שינוי באמריקה, הוא צריך להפסיק עם הסובלנות כלפי העוולות שמבצעת ישראל
"בשעה הזאת, חברים, הדמוקרטיה ניצחה".
כך הכריז הנשיא ג'ו ביידן בפתח נאום ההשבעה שלו. חוסר הוודאות שמשקף הניסוח הזה ("בשעה הזאת") לא השתמע לשתי פנים: הוא הפגין מודעות מרשימה למצבה השברירי של הפוליטיקה האמריקאית כיום.
חזרה לסטטוס קוו שהיה לפני ממשל טראמפ תהיה טעות. ג'ו ביידן לצדו של שר החוץ העתידי אנתוני בלינקן (עומד משמאל) בדיון אצל הנשיא אובמה (צילום: הממשל האמריקאי)
הרטוריקה של הייחודיות של אמריקה ("המדינה שלנו תהיה חזקה יותר…מוכנה יותר לעתיד") נותרה בנאום, אבל היא לא היתה הרבה יותר מקישוט למסר המרכזי: כמדינה, ארה"ב נותרה מפולגת יותר מאשר בכל נקודה אחרת בהיסטוריה מאז מלחמת האזרחים.
אך שלא כמו ארה"ב טרום מלחמת האזרחים, ארה"ב כיום היא מעצמה גלובלית ואייקון תרבותי. איננו יכולים פשוט לפרוש מהעולם ולהתמודד עם המשברים הפוליטיים המקומיים שלנו במנותק. במקום זה, ארה"ב חייבת להמשיך ולנווט את היחסים שלה עם העולם המשתנה, בזמן שהיא מתמודדת עם מערכות האי-שוויון והאי צדק שלה עצמה.
מה שנראה כמו אתגר מרתיע הוא למעשה הזדמנות מופלאה. במשך עשרות שנים, אקטיביסטים שנאבקו למען צדק גזעי – מד"ר קינג דרך מלקולם X ועד אנג'לה דייוויס – הראו כיצד מדיניות החוץ האימפריאליסטית האמריקאית פגעה בחירות ובשוויון גם בבית. המשברים של הדמוקרטיות היום מאתגרים את האמריקאים לחקור את הקשר הזה ביתר שאת: אמריקאים תובעים מארה"ב להשקיע השקעות משמעותיות בזכויות אדם ובדמוקרטיה ברחבי העולם.
יש כיום קואליציה דו-מפלגתית שתומכת בהפסקת הסיוע האמריקאי לזוועות שמבצעים הסעודים, בהפסקת הרפתקאות צבאיות מעבר לים, ובהפסקת התמיכה במשטרים אוטוריטריים. בתגובה לכך, הנשיא ביידן ומזכיר המדינה הנכנס אנתוני בלינקן התחייבו להשקיע מחדש בסדר הרב-לאומי הגלובלי, שנקבע אחרי מלחמת העולם השנייה, ושממשל טראמפ פעל בנחישות לפרק. זהו שינוי מבורך ונחוץ.
אבל חזרה לסטטוס קוו שקדם לטראמפ אינה תגובה מספיקה למשברים המרובים של היום: אנחנו לא יכולים לצפות לפתור את הבעיות של היום עם הפתרונות של אתמול. זה נכון במיוחד בכל הנוגע למדיניות האמריקאית לגבי ישראל/פלסטין.
הממשל החדש כבר הודה שאינו מצפה להתקדמות משמעותית במשא ומתן על פתרון שתי המדינות. זו אינה מסקנה דרמטית מדי לנוכח העובדה שחלקים גדולים בציבור הישראלי תומכים בסיפוח דה פקטו ובכיבוש קבוע. נראה כי הממשל החדש מכיר בכך שישראל נחושה לשמר מערכת של שליטה ישראלית-יהודית על כל פלסטין ההיסטורית.
אבל אם עבר זמנה של הגישה הישנה, מה צריכה להיות המדיניות האמריקאית בישראל/פלסטין מכאן ואילך?
אם הממשל החדש רציני לגבי מחויבותו לדמוקרטיה ולזכויות אדם בארה"ב ובעולם כולו, אז הוא חייב לגבש מדיניות כלפי ישראל שתהלום את הערכים האלה.
יש שני שינויים קריטיים שהממשל החדש צריך לעשות, אם הוא רוצה לגבות את הרטוריקה הנשגבת שלו בעד דמוקרטיה בפעולה בעלת משמעות. הראשון הוא פשוט וברור: ממשל ביידן צריך להשמיט את הגדרת האנטישמיות המסוכנת של IHRA.
העובדה שממשל טראמפ אימץ את ההגדרה הזאת – שיוצרת זהות בין אנטישמיות לאנטי-ציונות – היתה סכנה ברורה ומיידית ליהודים ולכל מי שמאמין בדמוקרטיה בארה"ב ובישראל/פלסטין. הגדרת ה-IHRA לא היתה אמורה להפוך למדיניות ממשלתית. הפיכתה לכזאת פוגעת בזכויות של אקטיביסטים אמריקאים (יהודים ולא יהודים כאחד), שמגדירים את עצמם כלא-ציונים.
ההגדרה של IHRA גם מאיימת על ביטחונם של יהודים-אמריקאים. בכך שהיא יוצרת קשר הדוק בין יהדות לבין ישראל, הגדרת האנטישמיות של IHRA מעניקה לגיטימציה להאשמה האנטישמית העתיקה שליהודים יש "נאמנות כפולה".
ממשל ביידן יכול להרחיק את עצמו מיד מהטענה הנפסדת הזאת באמצעות מינוי שליח מיוחד למעקב ומאבק באנטישמיות, שיתנער מהרעיון השקרי שאנטישמיות ואנטי-ציונות קשורות זו לזו בצורה הדוקה. כל דבר פחות מזה יהיה התחמקות מאחריות של הממשל כלפי אזרחיו ונטישה של ערכי הדמוקרטיה.
פעילים בארגון IfNotNow מוחים בוושינגטון נגד העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (צילום: גילי גץ)
אבל בתקופה של משבר עמוק כל כך, תיקון העוולות שביצע ממשל טראמפ לא יספיק. במקום זה, הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן צריכים לדרוש מישראל לקחת אחריות על אי הצדק, הגזענות והאלימות שמנחים את המערכת הפוליטית בישראל ומנציחים את אי השוויון המתמשך.
מנופי הלחץ המשמעותיים שיש לארה"ב מול ישראל צריכים להיות מופעלים כדי לחזק אקטיביסטים בישראל/פלסטין שנאבקים למען צדק ושוויון. למשל, בכך שתעמיד תנאים לסיוע הצבאי השנתי בשווי של מיליארדי דולרים שהיא נותנת לישראל, ארה"ב יכולה ללחוץ על ישראל לסיים את המצור על עזה ולקחת אחריות על העוולות שהיא מבצעת נגד העם הפלסטיני.
אין ספק שמדיניות כזאת תהיה שינוי דרמטי של המדיניות העכשווית כלפי ישראל, אבל התניית סיוע צבאי תעלה בקנה אחד עם המטרה המוצהרת של הממשל החדש, "לקדם את ערכיה של ארה"ב וזכויות אדם". ברגע הקשה הזה לדמוקרטיה בעולם, מדיניות כזאת תכוחי שארה"ב מחויבת לעיצוב של סדר עולמי שוויוני ודמוקרטי יותר.
בשלושת העשורים האחרונים, הגישה של ארה"ב כלפי ישראל התאפיינה בסובלנות בולטת – ותחת ממשל טראמפ בתמיכה גלויה – כלפי אלימות נגד פלסטינים, כלפי גזענות ודיכוי. אם ממשל ביידן מבקש בכנות לבסס דמוקרטיה שוויונית ורב גזעית יותר בארה"ב, יהיה זה צבוע מצדו לעשות זאת בלי להתמודד עם המעורבות של ארה"ב במערכות דומות של אי צדק בחו"ל – כולל התמיכה במציאות הלא שוויונית בעליל בישראל/פלסטין.
ב-2020 היה לדמוקרטיה האמריקאית מזל. בזמן שאמריקאים משקיעים בפרויקט של חיזוק הדמוקרטיה בבית, אנחנו חייבים גם לגבש מדיניות חוץ, שמחויבת לחירות ושוויון בשאר העולם. ישראל לא צריכה יותר לקבל מעמד מיוחד: ממשל ביידן חייב להתמודד בכנות עם המציאות הטראגית והלא צודקת בישראל/פלסטין, ולחזק את מי שפועלים למען עתיד שוויוני וחופשי יותר.
מיקו זלדס -רות הוא חבר בארגון IfNotNow ולאחרונה השלים לימודי תואר שני בתיאוריה פוליטית באוניברסיטת שיקאגו. תרגמה מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
