newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם אנחנו הורגים אז בטח יש סיבה

השמאל והימין גם יחד מטפחים את תחושת העליונות המוסרית היהודית, וזו דווקא מכשירה את הגרועים שבמעשים. שום יוזמת שלום בינלאומית לא תצליח מול חברה שמאמינה שאין שום בעיה בהתנהלותה

מאת:

כותב אורח: ניר ברעם

דבר אחד שקל היה להבחין בו בשבועות האחרונים הוא עד כמה חונך רוב הציבור היהודי, החל מכיתה א', לאור הנחה עקרונית שליהודים יש יתרון מוסרי על שאר הקבוצות האתניות בעולם. בעיקר על ערבים. הראיות ליתרון המוסרי של היהודים הן תמהיל של היסטוריה קרובה ומיתולוגיה, סיפורי תנ"ך ואירועים מהמאה-20, פתגמי "אור לגויים" ופרעות ביהודים באירופה, אגדות על צה"ל, ולפעמים אפילו מגיעים עד למרקס ואיינשטיין. כמובן שהראייה המכריעה לעליונות המוסרית היא השואה, שהפכה את היהודים לקורבן הגדול ביותר בהיסטוריה, ולפי ההיגיון הרווח כאן: אם אתה הקורבן הגדול ביותר הרי שכל השאר מוסריים פחות ממך.

תחושת העליונות המוסרית נחשפה במלוא עוצמתה בימים שאחרי רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר כאשר זהות הרוצחים עדיין נותרה עלומה. "לא יכול להיות שמדובר ביהודים", קבעו אנשים, "יהודים לא רוצחים באכזריות כזו," טענו פוליטיקאים. אלא שהאמת הפשוטה היא שיהודים לא שונים מקבוצות אתניות אחרות, שגם בקרב יהודים יש מעשי רצח מזעזעים, ופשוט צריך להיות מוכנים להתמודד עם ההיסטוריה כדי להכיר בעובדות הללו.

במקום זאת היהודים בישראל נתפסים להלך רוח מיתי של מעין "מוסר מיתולוגי", ומתחפרים עוד יותר בתוך השריון. היטיבה לבטא את הלוך הרוח הזה שרת המשפטים לבני, דמות "מתונה" לכאורה, שכתבה, "גזלו מאיתנו את האמונה שאצלנו דבר כזה לא יכול לקרות. גזלו מאיתנו את היכולת לומר שאנחנו לא כאלה, שרצח כל כך אכזרי וסדיסטי של נער לא יכול להיות מעשה של יהודים". והנה לכם הביטוי המזוקק ביותר של עליונות מוסרית כוזבת. מדוע נדמה לשרת המשפטים שכל הקבוצות האתניות מסוגלות לרצח אכזרי חוץ מהיהודים? על איזו היסטוריה היא מסתמכת בדיוק? האם אפשר לשנות את המציאות בזמן שמסרבים, ובעיקשות כה גדולה, להכיר בה?

> מכתב תנחומים פתוח למשפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

נשים בסוכת אבלים בבית משפחתו של מוחמד אבו ח'דיר (צילום: מעין דק)

נשים בסוכת אבלים בבית משפחתו של מוחמד אבו ח'דיר (צילום: מעין דק)

רוב הכוחות החזקים בישראל מסורים לתעמולת העליונות המוסרית: מערכת החינוך – גם היום רוב הישראלים מאמינים שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם – רוב הפוליטיקאים ממנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג (שמקפיד תמיד לדבר על "עם ישראל" ומתעלם מעשרים אחוז מהאוכלוסייה שחלקם בחרו בו), ללבני לנתניהו ועד פייגלין, רוב העיתונאים הדן מרגליתיים ודומיהם, אינטלקטואלים.

כמו שניתן לראות בסיקור ההזוי של מבצע "צוק איתן", תרומתה של התקשורת הישראלית הממסדית לתחושת העליונות המוסרית גדולה במיוחד. שיטותיה מגוונות: הסתרה שיטתית של מידע, דיווח חלקי, מתן תירוצים לכל ילד פלסטיני שנרצח, דקלום סיסמאות של דוברי צה"ל והעלמת קולות ביקורתיים (במלחמת לבנון השנייה עוד ניתן היה להביע ביקורת בזמן המלחמה בערוץ ממלכתי, היום זה פשוט לא יעלה על הדעת). התקשורת פשוט מביימת מדי ערב מציאות חלופית שחלק מהעיתונאים מודעים לשקריותה ומשתפים עמה פעולה ביודעין וחלק, כמו רוני דניאל ודומיו, מאמינים בה בכל לבם.

אחת הסיבות שאין כל דחיפות בישראל לסיים את הכיבוש היא שרוב הישראלים מעורסלים בחיק תחושה של עליונות מוסרית שגורמת להם לאבד עניין בפלסטינים כאשר יש שקט, ולראות בפלסטינים מטורפים רצחניים כשאין שקט. מבצע צבאי – מלחמה – משא ומתן עקר – בנייה בהתנחלויות – התנגדות אלימה – התנגדות לא אלימה – שקט – רעש: הדבר היחיד שנשאר יציב בכל השנים הללו הוא התחושה הכוזבת של עליונות מוסרית.

יוזמות השלום קרסו, עוד משא ומתן בתיווך אמריקני לא יוביל לכלום וגם לא עוד מפגש בין יהודים לפלסטינים בז'נבה. אם יש לקח אחד שלמדנו בחודשים האחרונים הוא שהנחתת יוזמת שלום בנוסח כזה או אחר על חברה שלא רואה כל בעיה בהתנהלותה זהו דבר חסר סיכוי. פיתרון מדיני לא יגיע כתוצאה מאיזו קונסטלציה פוליטית מקרית או "לחץ מהעולם". חברה שרוב מוסדותיה מסורים להכחשת המציאות – או מזעור 47 שנות כיבוש בנוסח "כן, אנחנו לא בסדר בכל דבר אבל הם גרועים יותר" – חברה שלא מוכנה להכיר בחומרת הגזענות הפושה בה ועסוקה ב"הסברה", לא תעשה צעדי שלום מרחיקי לכת.

לחברה הישראלית דרוש שינוי ערכי עמוק שביסודו הכרה בצורך בשוויון מלא ומוחלט בין יהודים ולא יהודים, בתוך ישראל, מחוץ לישראל, ולצדו מאבק גורף וחסר פשרות בגזענות. הפסקת דיכוי הפלסטינים הוא המסקנה משני הדברים הללו. הסתפקות בפיתרונות טקטיים, משא ומתן כדי "לרצות את העולם", יוזמות שלום למען הבטחת הרוב היהודי, חומת הפרדה – כל הרעיונות מעולם לא נגעו בבעיה המהותית שלנו.

מהמקום הנואש שהגענו אליו ברור לגמרי כי השינוי שדרוש לישראל הוא עמוק ויסודי הרבה יותר, ונוגע בתפיסתנו העצמית כמדינה יהודית ובפרשנויות הנלוות לכך. ואם יש בישראל קבוצה גדולה שעדיין מאמינה בשינוי ומוכנה להיאבק עבורו, הרי שהזמן לפעול הוא עכשיו.

ניר ברעם הוא סופר

> כן, אנחנו הורגים גם ילדים. בעיקר כשאנחנו על מדים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf