אם אין מי שיגן על ארגוני זכויות אדם, העולם הזה אבוד

בהינף קולמוס הפך הכובש את הארגונים האזרחיים, שפועלים לשם הגנה על זכויות האדם והפרט של העם הפלסטיני ובהתאם לאמנות הבינלאומיות, ל'ארגוני טרור" שכעת יוצאו אל מחוץ לחוק, ידוכאו ויאוימו. פתאום, על פי צו, הופכים מגני זכויות האדם לנרדפים בשל עצם פועלם, ומוצאים את עצמם נזקקים לאותם שירותים חיוניים שהם עצמם סיפקו. אבל מי יגן עליהם?

נגד הארגונים אין כל ראיות מפלילות מלבד בדיות וטענות מגוחכות, כפי שחשפו שיחה מקומית, 972 והארץ. אבל מי צריך הוכחות כשכמעט לאף אחד בחברה הישראלית לא אכפת (כפי שמוכיחות התגובות בנושא) מלבד קומץ בשולי השוליים, בכמה ארגוני זכויות אדם ועמותות שמתנגדות לכיבוש, או אצל עיתונאים בודדים באתרים רדיקליים?

כל היתר כבר מזמן איבדו עניין בכל מה שקשור לפלסטינים שנאנקים תחת הכיבוש של 67', ולמעשה ביטלו את עצם קיומם וחיסלו אותם מבחינה תודעתית. מיליוני פלסטינים אצלם לא קיימים אלא כהד קלוש שמגיע לאזניהם מבעד לגדרות וחומות, לעתים רחוקות, ולרגע חולף, כמו כדי להנכיח מחדש את המשך הכחשת קיומם.

הכרזתו של בני גנץ (והפיכתה לצו צבאי) היא דוגמא מאלפת כיצד מתנהל הכיבוש ב-2021 מבחינה תודעתית, רעיונית ומעשית: בחופש פעולה מוחלט ובחסות קונצנזוס פנימי שלפיו הסוגיה הפלסטינית היא משהו שמתרחש במאדים, בכוכב אחר אי שם מעבר לגדר, ושישראל יכולה להמשיך בענייניה. בממשלה יכולים להתקוטט ולריב על כל פיפס בכל עניין קטן, חוץ מנושא הכיבוש. את מקום ה"סכסוך" תפס הסכסוך בין 'רק נתניהו' ל'רק לא נתניהו'. חוץ מזה כלום לא מעניין. מה שעוד יותר גרוע הוא שהמשך קיום הממשלה מותנה בהשתקת הנושא הפלסטיני.

מרצ, רע"מ והערבים במפלגות הציוניות יכולים לחיות בדו-קיום עם הימין בממשלה ולהשלים עם כל מה שלא יהיה על מנת לשמר אותה. הכיבוש מבחינתם הוא מטרד קטן, שכמה אופוזיציונרים נודניקים משתמשים בו כדי להביכם. החרבת החברה האזרחית וארגוני זכויות האדם בשטחים? זה אפילו לא מדגדג להם.

בעידן נתניהו השתרשו ערכי הימין הלאומני הקולוניאליסטי הגזעני, ו'הסכסוך' מותג מחדש כמעין התנגשות ציביליזציות. בממשלה החדשה ממשיך הימין לפעול במרץ: בנט הכריז על בניית 3000 יחידות דיור בהתנחלויות, וגנץ הכריז על שישה ארגוני זכויות אדם כארגוני טרור. שניהם מקדמים את העמקת הכיבוש בצורה אקטיבית ומשמעותית מאוד. הממשלה החליטה כביכול "לא לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת" ובעיקר לא בכיבוש, אלא שלמעשה רק 'המרכז-שמאל' לבדו הוא שמתרחק מהשפעה כלשהי בעניין זה, והימין חוגג.

כל זה מתרחש ללא שמץ של חשש שאולי ייגבה מישראל מחיר בינלאומי כלשהו, ובלי שום התחשבות באמנות בינלאומיות או בהסכמים עם מדינות זרות. גם לא בהסכמי אוסלו, ולא בשטחי איי ושטחי בי ושטחי סי. לא כלום. היחס המפנק שזוכה לו ממשלת בנט הפך גם את הקהילה הבינלאומית לשחקני ספסל במשחקי הכס בין שבט נתניהו לשבט 'השינוי'.

עקרונית, החלטתו של גנץ אמורה להוות סטירת לחי מצלצלת לכל המערכת הבינלאומית ולאמנות האו"ם, ולמדינות התורמות שמתכנסות ומשקיעות ורוקמות תכניות פיתוח. זו בוודאי סטירה רצינית מאוד מאוד לרשות הפלסטינית, שהשפלתה כאן מגיעה לשיאים חדשים, צעד שמבהיר שאין לרשות הפלסטינית כל סמכות ממשית ושהשלטון היחיד הוא שלטון הכיבוש. זוהי גם סטירה כואבת לכל מערך ארגוני זכויות האדם ולעצם התפישה כי ישנן בכלל זכויות אדם תחת כיבוש.

ונותרת השאלה הכואבת, המבישה, המחרידה והשערורייתית: מי יגנו על ארגוני זכויות האדם ועל מי שנאבקים למען זכויות האדם? מי יגונן על עורך הדין שנאבק להגן על נאשם בבית הדין של משטר צבאי? אם אפשר לפעול כך נגד ארגוני זכויות האדם, העולם הזה אבוד.

תרגום מערבית: נדב פרנקוביץ'