newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמה שביתת הרעב: מוחמד אלקיק ישוחרר ממעצר, אבל לא ממש ניצח

אחרי 94 ימי שביתת רעב ישוב אלקיק לאכול, בתמורה להתחייבות שישוחרר במאי. הצעות טובות יותר היו על השולחן כבר מזמן, הציבור הפלסטיני לא התגייס למענו והמעצרים המנהליים יימשכו. ועדיין: שביתת הרעב הבאה כבר התחילה

מאת:

היום (שישי) הודיע העיתונאי שובת הרעב מחמד אלקיק על סיום שביתתו לאחר 94 ימים. ההודעה הגיעה בעקבות הסכם שנחתם עם רשויות הבטחון הישראליות, ולפיו אלקיק ישוחרר ממעצר מנהלי ב-21 למאי השנה, 28 ימים לפני מועד פקיעת צו המעצר הנוכחי.

על פי הודעה של מועדון האסיר הפלסטיני, שיצאה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, ישראל הסכימה שלא להאריך את צו המעצר המנהלי מעבר לסיום תקופה זו. בניגוד לדרישתו המקורית של אלקיק, שרצה לסיים את שביתתו רק בבית חולים פלסטיני בגדה, ההסכם הנוכחי קובע שהעציר צפוי להישאר בבית החולים בעפולה ולהיות מטופל על ידי צוות של רופאים פלסטינים. לאחר שיתאושש, אם זה יקרה לפני מועד שחרורו, הוא יועבר לכלא נפחא ולא למרפאת שב"ס ברמלה. כמו כן, יותר לאשתו ולשני ילדיו לבקר אותו באופן מיידי.

בתגובה לחתימת ההסכם אמר העיתונאי שובת הרעב כי הוא מודה לאנשים שתמכו בו וכי הוא "מנשק את האדמה מתחת לרגלי אנשיו". במסיבת עיתונאים שערכה ועדת המעקב של הציבור הערבי מול בית החולים בעפולה אמר יו"ר ועדת המעקב, הח"כ לשעבר מוחמד ברכה, כי "האסיר אלקיק זכה בניצחון גדול, ולכן הפסיק את שביתתו… הוא הפך לסמל המאבק של העם הפלסטיני". איסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס ברצועת עזה, אמר כי "האסיר מחמד אלקיק פעל בשם העם הפלסטיני וכל האסירים במאבקם נגד הסוהר".

כזכור, אלקיק יושב במעצר ללא משפט וללא חשדות ברורים שידועים לעציר או לעורכי דינו. אלקיק טען שהוא נחקר ונעצר בשל עבודתו העיתונאית, אך בשב"כ אמרו שאין לעבודתו קשר למעצר, ושמדובר בפעיל חמאס שמהווה סכנה לביטחון המדינה. שופטי בג"ץ קיבלו את עמדת השב"כ בעניין זה, מבלי שניתן לעציר להחשף לחשדות המפורטים כלפיו. נגד אלקיק לא הוגש כתב אישום.

[כרוניקה מלאה עם רקע של שביתת הרעב של אלקיק מופיעה בתחתית המאמר]

> עיתונאי נוסף במעצר: חיילים פיזרו הפגנה לא אלימה בחברון ועצרו צלם

העיתונאי מחמד אלקיק ביום ה-76 לשביתת הרעב שלו במחאה על מעצרו המנהלי בבית החולים "העמק" בעפולה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

העיתונאי מחמד אלקיק ביום ה-76 לשביתת הרעב שלו במחאה על מעצרו המנהלי בבית החולים "העמק" בעפולה (אורן זיו/אקטיבסטילס)

האם מדובר בהצלחה?

דרישתו המקורית של אלקיק היתה להשתחרר ממעצרו הפוליטי עם ההתחייבות שלא יעצר שוב. עוד הוא הכריז שיפסיק את שביתתו רק בבית חולים פלסטיני בגדה המערבית. פרט להתחייבות שלא יעצר שוב, שנסיון העבר מספר שהיא לא תמיד שווה את הנייר עליו היא מודפסת, אלקיק למעשה לא מקבל דבר: הוא נשאר בבית חולים בשטח ישראל, ותחת צו מעצר מנהלי. זהו הישג קטן מאוד לשביתה של מעל שלושה חודשים.

במהלך השביתה קיבל אלקיק מספר הצעות שהיו, כביכול, טובות יותר מזו הנוכחית: הציעו לו להיות מועבר לבית החולים מקאסד במזרח ירושלים, להשתחרר ב-1 במאי, ועוד. ההסכם שהושג בסופו של דבר מהווה דווקא כניעה מול מצב בלתי אפשרי, וקשה לקרוא לו הישג.

אלקיק גם נכשל בגיוס תמיכה ציבורית רחבה, ולמרות הצהרות מסויימות שהגיעו בשלבים מאוחרים של השביתה, גם הרשות וגם חמאס לא עמדו לצידו. בשטחים התקיימו מספר עצרות הזדהות, שוחררו כמה הצהרות ריקות, אבל יחסית לשביתות קודמות – הארגונים הפלסטינים לא יצאו מגדרם כדי לסייע לגייס לחץ לסיום השביתה. במהלך השביתה נשמעו טענות כי הארגונים חוששים שמוות של אלקיק יאלץ אותם לפעול ולנקום, דבר שלא היו מעוניינים בו, ורק לכן הצטרפו למאמצי ישראל למנוע את המשך השביתה.

גם קולם של ארגונים אחרים כמעט ולא נשמע. הקולגות הישראלים של אלקיק בארגון העיתונאים – שתקו. כך גם כמעט כל שאר ארגוני העיתונאים האחרים בעולם, פרט לארגון העיתונאים הפלסטיני וזה של אלג'יר. ארגוני הרופאים, שחבריהם טיפלו באלקיק בכפייה ולא אמרו דבר על מנת לשחרר אותו מאיזוקו למיטה – שתקו. גם ארגוני זכויות האדם, שהמנדט שלהם הוא בדיוק מעצרים ללא משפט וחקירות על רקע פוליטי – לא יצאו מגדרם כדי לסייע לו.

התוצאה של העדר הסולידריות הייתה אפאתיות כללית מצד המערכת הישראלית. אם בעבר היתה גמישות מסויימת מהצד הישראלי, אם מפחד מתגובה פלסטינית ואם מתוך חמלה אנושית בסיסית, הפעם גמישות כזו כמעט ולא הורגשה, ולראיה המצב שנמשך מעל שלושה חודשים והסתיים קרוב מאוד לנקודה בה התחיל, מבחינת ישראל.

אפקטיביות בספק

כלי המאבק הבלתי אלים של שביתות רעב הוא כלי בעייתי. מצד אחד, מדובר בהקרבה הירואית של אדם את חייו מבלי לפגוע באחרים. מצד שני, הוא כלי ענישה-עצמית הדורש מהמערכת שמסביב להראות איכפתיות לחייו ולזכויותיו של השובת.

לאורך השנים היו מאות אסירים ועצירים מנהליים ששבתו רעב בבתי הכלא בישראל, במחאה על עוולות שונות שנגרמו להם. עם זאת, עד היום אי אפשר להצביע על ניצחון משמעותי לו זכו השובתים, אולי פרט לזה של השיח ח'דר עדנאן, שכן שוחרר ממעצרו המנהלי ונותר חופשי עד היום. רוב השובתים, לעומתו, נשברים מבלי לקבל דבר, או רק עם הישג סימלי כמו העברה לכלא אחר, או שיחת טלפון קצרה עם אמא כמו במקרה של שובת הרעב אחמד אלסעדי. רק השבוע סיים אסיר נוסף, מחמד אלמהר, שביתת רעב של 52 ימים, מבלי שום הישג פרט להעברה לכלא "גלבוע", שנחשב לנוח מעט יותר.

היום שאחרי

ומה יקרה עכשיו עם מחמד אלקיק? האם תעמוד ישראל במילתה ולא תחדש את צו המעצר המנהלי נגדו? בהודעה שהוציא השב"כ היום מצוין כי "אם לא יתקבל מידע בטחוני חדש על אודותיו לא יוצא נגדו צו מעצר חדש". מכיוון שהמידע הבטחוני הזה הוא ממילא חסוי, ההבטחה הזו דורשת אמון מלא בארגון הביון החשאי.

"מידע בטחוני חדש" זה מושג אמורפי מכדי להוות הבטחה כלשהי, ומעצר נוסף בעתיד הוא רק עניין של החלטה של פקיד בדרג נמוך יחסית. הדרישה שלא להעצר שוב היא דרישה תמימה וחסרת תוכן. המאבק כאן הוא רחב יותר, ונוגע במהות עמוקה יותר שישראל מנסה להימנע מלגעת בה בכל מחיר: מעצר שרירותי, לא האשמה וללא הצגת ראיות, גידול ממאיר בתוך מערכת החוק הישראלית.

שיתוף הפעולה של ישראל, חמאס והרשות, על מנת לשבור את שביתת הרעב של אלקיק – גם הוא עניין ראוי לתשומת לב. לא חמאס, הנאבק כרגע בשורה של מאבקים פנימיים, ולא הרשות, שבימים כתיקונם היא סתם מושחתת ושבימים אלה ממש מתמודדת עם שביתות והתמרמרות מתמשכת של עובדי המנגנונים השונים, לא מחפשים עימות עם ישראל.

לכן המהלך המשולב של הפעלת לחץ לפיטורי עורכי הדין מטעם המשפחה, תיאום הביקור של בכירי האסירים מטעם חמאס, והפעלה של עורך הדין מטעם הרשות כנושא ונותן יחיד, עשו את שלהם ואיפשרו את סיומה של השביתה הארוכה הזו עם כל כך מעט הישגים.

> איך ולמה נכשלה תנועת ההתנגדות הבלתי חמושה הפלסטינית

נשים אוחזות בתמונותיו של העיתונאי שובת הרעב מחמד אלקיק במהלך הפגנה למען שחרורו. אל-אקצא, ירושלים, 29 בינואר 2016 (פאיז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

נשים אוחזות בתמונותיו של העיתונאי שובת הרעב מחמד אלקיק במהלך הפגנה למען שחרורו. אל-אקצא, ירושלים, 29 בינואר 2016 (פאיז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

הבא בתור: מחמוד אלפספוס

שובתי הרעב הבאים בתור יודעים כי צפוי להם קרב קשה וארוך, אך מלכתחילה מדובר באקט של יאוש. כעת שובת רעב עציר מנהלי נוסף, המוחזק על ידי ישראל כבר 18 חודשים ברציפות בלא שהואשם בדבר ובלא שניתנה לו אפשרות להגן על עצמו. קוראים לו מחמוד אלפספוס, והוא בן 23 מאזור חברון שישראל טוענת כי הוא חבר בפתח.

כאשר חודש מעצרו המנהלי בפעם הרביעית, הכריז אלפספוס על שביתת רעב ללא הגבלה. הוא כלוא כעת בבידוד, ואם לא יפסיק את שביתתו, הוא צפוי להיות מועבר לבית חולים אזרחי בעוד כחודש. גם הפעם, ככל הנראה, יגיע עניינו בפני שופטי בג"ץ, וגם הפעם הם ידרשו להחליט אם להמשיך ולהתעלם מהפיל הגדול שבחדר, המעצרים המנהליים.


רקע: המעצר, השביתה והבטחת השחרור

העיתונאי מחמד אלקיק בן ה-33, שישב בעבר בכלא בגין חברות בחמאס, עובד ככתב ופרשן בערוץ החדשות הסעודי "אלמג'ד" ונחשב למבקר חריף של הרשות הפלסטינית. בחודשים שלפני מעצרו הוא התבטא נגד הרשות, טען כי חופש העיתונות ברשות הוא בדיחה, וביקר את מנגנוני הבטחון והמעצרים של פעילים פוליטיים בגדה המערבית. ב-21 לנובמבר השנה, זמן קצר לאחר שנחקר על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות על דברים שאמר כחלק מעבודתו, נעצר אלקיק בביתו על ידי כוחות ישראלים והועבר למתקן שב"כ.

לטענתו, במהלך החקירה שנמשכה שעות ארוכות מדי יום במשך 25 ימים, הוא היה נתון לאלימות והטרדות מיניות, שכללו איומים באונס שלו ושל בני משפחתו על ידי חוקרי השב"כ. ארבעה ימים לאחר שנעצר, ב-25 בנובמבר, כשהבין לדבריו כי מדובר בחקירה פוליטית, וכי הוא נחקר על דברים שנאמרו במסגרת עבודתו כעיתונאי, הוא הכריז על שביתת רעב.

ב-17 לדצמבר, לאחר חקירה ארוכה, הוצא נגדו צו מעצר מנהלי למשך שישה חודשים, פרק הזמן הארוך ביותר המותר לכל תקופת כליאה מנהלית בודדת. מעצר מנהלי מאפשר בפועל כליאה של אדם ללא צורך באישום או בהצגת ראיות. בשל מצבו הבריאותי הקשה, שנגרם בעקבות החקירה ושביתת הרעב, הוא הועבר למחרת למרפאת השב"ס בכלא רמלה ושם אושפז. כעבור 12 ימים נוספים, ב-30 לדצמבר, 35 ימים לאחר שפתח בשביתת רעב, הועבר אלקיק למרכז הרפואי "העמק" בעפולה, שם המשיך בסירובו להיבדק על ידי הרופאים או לקבל טיפול כלשהו. למרות מצבו הבריאותי אלקיק נכבל למיטתו בשתי רגליו וביד אחת במשך 24 שעות ביממה.

ב-10 בינואר איבד אלקיק את הכרתו, ולמרות שרופאיו ידעו כי הוא מסרב לקבל טיפול כלשהו, הם טיפלו בו בכפייה והחדירו לו עירוי בכח למשך מספר ימים. כאשר שב להכרתו וביקש שיחדלו מהטיפול, לקח לרופאים עוד יום וחצי עד שהסכימו להוציא את העירוי מזרועו. מצבו המשיך להיות קשה, וככל שעברו הימים הלך והתדרדר.

לאחר שבועיים נוספים הגיע עניינו לבג"ץ, וב-27 לינואר, ביום ה-63 לשביתת הרעב שלו,  דנו שופטי בית המשפט העליון בעתירתו נגד מעצרו המנהלי. השופטים, שהסתמכו על חומר חסוי שהוגש במעמד צד אחד, קבעו שיש בסיס לטענות המדינה שלא מדובר ברדיפה בשל עבודתו העיתונאית, אלא שאלקיק פועל במסגרת חמאס ומהווה איום ביטחוני ממשי.

מכיוון שכך דחו השופטים את עתירתו של אלקיק וסרבו לשחררו, אבל – כפי שנעשה במקרים קודמים של שובתי רעב שהגיעו לשלב מתקדם ומסכן חיים כל כך – ביקשו מבית החולים להעביר להם עדכונים יום-יומיים על מצבו הרפואי.

הפגנת עיתונאים וחברי כנסת לשחרור מוחמד אלקיק, ביה"ח העמק בעפולה (חגי מטר)

הפגנת עיתונאים וחברי כנסת לשחרור מוחמד אלקיק, ביה"ח העמק בעפולה (חגי מטר)

כעבור מספר ימים, ב-4 בפברואר, עם קבלת עדכון מדאיג מרופאי המרכז הרפואי, התכנס שוב הרכב השופטים של בג"ץ והחליט "להתלות" (להקפיא) את הצו המנהלי שהוצא נגד העיתונאי כל עוד מצבו הרפואי ממשיך להיות כזה שאינו מאפשר לו להוות סכנה. למרות שלא היה יותר עציר באופן רשמי, עדיין לא הותר לאלקיק לעזוב את חדרו בבית החולים, והוא הכריז שלא מדובר בשחרור אלא באחיזת עיניים ולכן הוא ממשיך את שביתתו.

מצבו של אלקיק המשיך להתדרדר, וב-15 לפברואר, היום ה-82 לשביתת הרעב, הציעו שופטי בג"ץ פשרה לפיה יועבר אלקיק לבית חולים במזרח ירושלים, עדיין בהישג ידה של משטרת ישראל שתוכל לעצור אותו בכל עת שתחפוץ, אך אלקיק דרש להיות מועבר לרמאללה. שופטי בג"ץ הודיעו כי לא ימשיכו לדון בעתירתו. השופטים גם סרבו לדון בעתירתה של אשתו שיותר לה לבקר אותו.

במקביל, נעשו מאמצים מצד שב"כ לשבור את שביתתו של אלקיק, וב-22 לפברואר הובאו שניים מראשי תנועת חמאס בבתי הכלא הישראלים, מחמוד שריתח ומוחמד ערמאן, על מנת לשכנע אותו להפסיק. באותו זמן גם פיטרה המשפחה את עורכי הדין שטיפלו בו מטעמה, והיועץ המשפטי של מועדון האסיר, שליווה את המו"מ מטעם הרשות הפלסטינית, טען כי התפטר במחאה על חוסר רצון טוב בצד הישראלי. עם זאת, מגעים בין הצדדים נמשכו, והיום, כאמור, נחתם הסכם לפיו יסיים אלקיק את שביתתו תמורת קיצור הצו והתחייבות ישראלית שלא להאריך אותו.

> למה לא נשמע קולם של העיתונאים הישראלים בפרשת אלקיק?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf