אלקין מבטיח לדחות את הפינויים בדיור הציבורי. פעילוֹת: "זה ספין"

"כל המשטרה היו פה, אבל אני לא מתפנה. אני יוצא מפה גופה. אין לי לאן ללכת. אין לי עבר פסיכיאטרי, הם עשו אותי מטורף בשנה וחצי-שנתיים האחרונות". כך אמר אתמול מוטי מונסונגו, דייר דיור ציבורי שהיה אמור להיות מפונה מדירתו בשכונת גילה בירושלים, שבה הוא מתגורר עם ביתו.

מונסונגו, בן 49, מתגורר בדירת עמידר שאותה קיבלו הוריו במרכז הקליטה כבר לפני יותר מ-30 שנה. אך גם לאחר מאבק ממושך בבית המשפט, המדינה לא מוכנה להכיר בו כדייר ממשיך. הליכי הפינוי נגדו התחילו ב-2015. "הוציאו לי שבעה צווי פינוי מאז תחילת הקורונה, בזמן סגר ובלגנים". אתמול הגיע לביתו קצין משטרה וניסה לשכנע אותו לציית לפינוי.

ברגע האחרון, ניתנה לו אפשרות חלופית: להעביר תוך שעה 10,000 שקל להוצאה לפועל, בתמורה לדחיית הפינוי עד אחרי החגים, אף שלפני כשלושה שבועות הוא כבר מסר 5,000 שקל לדרישתם. שני אחיו נרתמו, והספיקו לקחת הלוואה כדי לכסות את הסכום.

נושא הדיור הציבורי חוזר באחרונה לכותרות, עם סיפורים קשים של אנשים שעומדים בפני פינוי, גרים בדירות בלתי ראויות למחיה או ממתינים לדירה. שר הבינוי והשיכון, זאב אלקין, מתכוון להוציא היום הודעה שעוצרת את כלל הפינויים מדירות הדיור הציבורי עד אחרי החגים, כך לפי דוברו.

המקרה של מונסונגו אינו רלוונטי להודעה זו, מכיוון שלפי לשכת השר, הפינוי כבר הוכרע בידי בית המשפט, ועיכובו ניתן "לפנים משורת הדין". אך לפי הערכות של פעילות בשטח, קיימים כיום יותר מ-1,000 צווי פינוי לדיירי דיור ציבורי.

לקראת הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדת הכלכלה בנושא, הציג משרד המשפטים נתונים שלפיהם מספר התיקים שנפתחו בסיוע המשפטי המייצג את זכאי הדיור הציבורי עלה בכ-180% בין 2015 ל-2020. עוה"ד אביטל בגין ומרב שיבק כתבו: "בהיעדר חמור במשאבים המוקצים לתחום, נזרקים זכאי הדיור הציבורי לריב ביניהם על שאריות של קורת גג שלעתים קרובות אינה ראויה למגורים, תוך שזכותם הבסיסית ביותר וכבודם כבני אדם, נרמסים ברגל גסה".

ההודעה הצפויה של אלקין אינה חריגה. משרד השיכון נוהג להשהות פינויים כאלה כעשרה ימים לפני החגים. אך מלשכת השר נמסר כי השנה במהלך הזמן הזה ייבחנו מחדש המלצות דו"ח הוועדה הציבורית בראשות אורנה ברביבאי (כיום שרת הכלכלה) בנושא הפינויים, שהוגשו כבר ב-2016 לשר השיכון דאז, יואב גלנט.

הוועדה קבעה כי ברוב המקרים, הפינויים משמשים כסנקציה נגד זכאים לדיור ציבורי, "או כאלה שלא הוכרו כזכאים אך בחינת המקרה האישי שלהם מצביעה על צורך אמיתי בסיוע של המדינה בנושא הדיור". בדו"ח המסכם של הוועדה נכתב: "הקריטריונים אינם מאפשרים הבחנה המשקפת את מצוקת הפרט, ובפועל אוכלוסייה המוגדרת לא זכאית עולה במכלול הקשיים על זו המוגדרת כזכאית".

המלצות הוועדה כללו שינויים מרחיקי לכת בתחום, ובהם עצירת פינוי כלל הדיירים, הכרה במצוקתם, הסדרת קבלת ההחלטות הממשלתיות בנושא ובחינה מחדש של הקריטריונים לדיור ציבורי. כן נאמר בדו"ח כי יש להגדיל את מלאי הדירות בדיור הציבורי במגוון דרכים, כשהיעד הוא לפחות 5% דירות לדיור ציבורי מכלל הדירות במשק.

אלקין הבטיח לאחרונה לבנות 1,700 דירות חדשות לדיור הציבורי בשלוש השנים הקרובות ולתקצב בנייה ל-3,000 יחידות דיור עבור קשישים. לדברי אלקין, זו רק ההתחלה. עם זאת, משרד השיכון ויתר על דרישתו להקצות לדיור הציבורי 7% מהדירות בפרויקטים של מחיר למשתכן ופרויקטים ממשלתיים דומים, תמורת קבלת תקציב שעמו ירכוש בעצמו דירות.

כמו כן, בתחילת השבוע אישרה הממשלה הצעה משותפת של אלקין ושרת התחבורה, מרב מיכאלי, להקים ועדת שרים לענייני דיור ותחבורה, שתכונה קבינט הדיור והתחבורה, ותעסוק גם בדיור ציבורי.

עם זאת, מדובר בטיפה בים, ולא נראה שמסתמן שינוי כיוון. הדיור הציבורי בישראל מיובש כבר שנים רבות. רשימות ההמתנה מנו בשנה שעברה יותר מ-5,000 משפחות, גידול של 12% לעומת המצב שלפני משבר הקורונה. זאת, כאשר לפי נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בעשור האחרון הצטמצם מלאי הדירות ב-19%.

"בא במקום מנגנונים קבועים של בניית דיור ציבורי"

פעילות בפורום הדיור הציבורי ספקניות מאוד. "זה הכל ספין", אומרת כרמן אלמקייס-עמוס מארגון שוברות קירות, החבר בפורום. "שר השיכון והמנכ"ל שלו רוצים להמשיך לפנות אנשים לרחוב ולהכניס אחרים במקומם. צריך לעצור את כל הפינויים באופן מיידי ולבדוק לעומק מחדש את הקריטריונים".

"עשו עלינו מסיבה והרבה כותרות, חגיגה", אומרת ריקי כהן בנלולו, ממובילות המאבק וחברה בפורום הדיור הציבורי. "צריך לבחון את הדברים לעומקם. אנחנו מדברות על 1,700 דירות לעשרות אלפים שמחכים שנים. וחכי, אנחנו לא בטוחים בכלל שזה יעבור".

ירון הופמן-דישון, חוקר במרכז אדוה, טוען שהבטחותיו של אלקין אינן שונות משמעותית מהבטחות של השרים הקודמים, גלנט ומשה כחלון, להוסיף כמה מאות דירות בשנה לדיור הציבורי. לדבריו, "מדובר בהמשך של מדיניות שהיתה קודם והוקפאה בהיעדר תקציב". לדבריו, זה עדיף מכלום לנוכח מצב החירום המיידי, "אבל הבעיה היא שזה יבוא במקום מנגנונים קבועים של בניית דיור ציבורי.

"למשל, היתה החלטה של רשות מקרקעי ישראל להקצות עד 7% ממכרזי מחיר למשתכן לדיור ציבורי. ההחלטה הזאת יושמה באופן חלקי מאוד, כמה עשרות בודדות של דירות אושרו ונבנו לפיה, אבל היא היתה קיימת ואפשר היה להיאבק עליה, ועכשיו משרד השיכון ויתר עליה.

"אחת מהדרישות של הפורום לדיור ציבורי, וגם מנכ"ל משרד השיכון לשעבר, חגי רזניק, דיבר על זה, היתה לחייב בכל מכרז של רמ"י הקצאה של שיעור מסוים לדיור ציבורי. זה משהו שמדברים עליו בעולם, לשריין דיור ציבורי כחלק מהליכי הבנייה והתכנון. בישראל נראה שהולכים אחורה בנושא הזה".

הופמן-דישון טוען כי מדובר בעניין של גישה. "אם רואים בדיור ציבורי פתרון סעד לנזקקים, ברור שהמדיניות היא מאוד קשוחה. אבל אם רואים בו משהו רחב יותר, מענה מדינתי עם מעורבות ציבורית בשוק הדיור, זה גוזר הרחבה משמעותית של הקריטריונים, כמו שקיים במדינות אחרות, וכמובן מדיניות הרבה יותר מקלה, ללא פינויים, כלומר זכאות קבועה.

"בישראל כיום רוב הפינויים הם של אנשים שגרו בדירות של דיור ציבורי ואיבדו את הזכאות שלהם. כל שנה צריך להוכיח עמידה בקריטריונים, ואם מאבדים זכאות נדרשים לעזוב את הדירה או שנחשבים 'פולשים'. למשל, במקרה של ילדים שגדלים בדירות שההורים זכאים לדיור ציבורי, וכשההורים מתים הם כבר לא זכאים, או אם חד הורית שאחד מילדיה עבר את גיל 21. במובן הזה המילה 'פולשים' היא כמובן מטעה ומגמתית.

"ברור שהרקע לכל זה הוא שמלאי הדיור הציבורי קטן מאוד ורק מצטמצם, ואז התירוץ של הרשויות הוא שהן מפנות כדי לאפשר לזכאים אחרים לקבל דירות. אבל אנשים שאיבדו את הקריטריונים לא הפכו לאנשים שבעיית הדיור שלהם נפתרה. כך, במקום להרחיב את מלאי הדירות, מייצרים תחרות בלתי אפשרית בין אנשים שכרגע גרים בדירה לבין זכאים שמחכים לדירה".

כהן בנלולו אומרת כי "המדינה פשוט הפקירה את הנושא. במקום זה, נתפסים על האנשים המסכנים האלה. זה שמוציאים אדם אחד מהדירה הזאת ושמים במקומו אדם אחר, איזו מצוקה הם פתרו פה? זה ממש לשסות אוכלוסייה אחת בשנייה, לצייר אנשים במצוקה כגנבים, שלוקחים לאחרים את המקום בתור. זאת, בזמן שהמדינה לא מנסה לפתור את הבעיה העיקרית של הדיור".

"אנחנו מדברות כרגע על הדיור הציבורי, אבל גם בשוק הפרטי יוצאים כל יום צווי פינוי ומשפחות נזרקות לרחוב בזמן מגיפה", אומרת כהן בנלולו. "אני שומעת כל יום על דברים כאלה. אפילו בארה"ב עצרו את הפינויים לכל תקופת הקורונה, אבל פה כלום, שום התייחסות לנושא של אנשים שנזרקים לרחובות. יש דו"חות מבקר שמתעלמים מהם כבר שנים. לאן הם רוצים להגיע?

"המדינה צריכה לקחת אחריות על הדבר הזה. אי אפשר להתחמק מעשייה. ברור שכל דירה היא משמעותית למשפחה, אבל זה לא יכול לפטור את המדינה מתוכנית ארוכת טווח, עם יעדים, מטרות וכדומה".

לדברי כהן בנלולו, המצוקה מעשירה הרבה מאד משקיעי נדל"ן. "זה לא במקרה שהדיור הציבורי התחסל בצורה הזו. גם כספי הסיוע בשכר הדירה לא עוזרים לאנשים, אלא מגיעים בסופו של דבר לידיים של מי שיש לו. ישר לתוך הכיס של בעל הבית, שאוסף בשביל לקנות עוד בית.

"אני מודאגת. אני מתריעה בשער מפני המצוקה שהולכת להיות. אנחנו שנה אחרי משבר כלכלי מאוד קשה שמטשטשים אותו. גם סביב כל עניין החל"ת, אנשים הולכים להיזרק לרחובות בכמויות ואין אף אחד שיגיד רגע, בואו נעצור את זה ונחשוב איך אנחנו פותרים את הבעיה – לא הבעיה המיידית שנותנת את האתנן הפוליטי, אלא את הבעיה העמוקה וארוכת הטווח".

ספיר סלוצקר-עמראן, גם היא משוברות קירות, דווקא אופטימית לנוכח ההתעוררות בשטח. "המאבקים כיום הם נגד פינוי, אבל גם רוצים יותר – רוצים מתווה, תוכניות עבודה, לא מסתפקים במועט. ואנשים מעורבים ותומכים אחד בשני. אני מכירה הרבה מהנפשות הפועלות והנשים שמובילות את המאבק, אני רואה כמה הן נחושות, כמה הן מצליחות לארגן עוד נשים סביבן, לעשות מאבק מאוד רחב ומגייס.

"אני חושבת שזה מאותת לממשלה שהנה, אנחנו לא ניתן לכם לפנות בכזאת קלות, לא ניתן להמשיך לקדם מדיניות אנטי-סוציאלית באופן מובהק. זה שהיו הפגנות גדולות ונבחרי ציבור התעוררו נותן דחיפה לעוד מאבקים".

מצד שני, סלוצקר-עמראן סבורה כי "כל החשיבה על הדיור הציבורי צריכה לעבור טרנספורמציה. זה צריך להגיע גם לסטודנטים, למעמד הביניים, שיראו בדיור ציבורי פתרון למצוקת הדיור הקשה. היום המיתוג הוא אנכרוניסטי, הדירות הכי מטונפות בשכונות עוני ומצוקה. הגישה שלנו צריכה להיות שיפוץ הדירות האלה, שיהפכו ראויות למחיה בכבוד.

"אני רוצה שאנשים יחשבו על מודלים שרואים במדינות הסקנדינביות, בסינגפור, שבהם אנשים באים ואומרים: 'אני רוצה דיור ציבורי בשבילי, אני לא רוצה להתנהל בשוק פרטי מנצל'. הייתי רוצה לראות מאבק של אנשים בני 30 שקמים בבוקר ואומרים 'אני צריך דיור ציבורי', שאנשים ייראו בזה אופציה, ירשו לעצמם לחלום על יותר, ושהמדינה תישא באחריות לקורת הגג של אנשים שגרים פה".

תודה לליטל ביטון, פעילה במאבק הדיור הציבורי ובהתארגנות כאןתוקם, על העזרה בהכנת הכתבה