newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו

בגל האלימות האחרון יש קורבנות לא מדוברים: צלמים פלסטינים בעיקר, אך גם ישראלים, מותקפים על ידי חיילים, שוטרים וסתם אזרחים. אחד נורה ברגלו, אחרים רוססו בגז פלפל, אחרים רק מורחקים מזירות בעקביות. "בטוח שההנחייה מגיעה מלמעלה"

מאת:

כתב: אורן זיו

ביום רביעי תקפו מתנחלים את כתב ערוץ 10, רועי שרון, ושני צלמים נוספים. התקיפה קרתה בזמן שהעיתונאים הגיעו לבית הכנסת בגבעת זאב, בו התבצרו מאות צעירים לקראת פינוי אפשרי בעקבות עתירה לבג"ץ.

תקיפתו של שרון זכתה לסיקור נרחב באתרי החדשות, לגינוי של ארגון העיתונאים בישראל ואף להודעה של ח״כ יואל חסון (המחנה הציוני), לפיה יקדם הצעת חוק שתחמיר את הענישה עם תוקפי עיתונאים ותבדיל אותם מתוקפי אזרחים.

אבל בשביל הצלמים הפלסטינים העובדים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, אלימות משטרתית היא שגרה יומיומית, שבדרך כלל לא זוכה לתשומת לב ציבורית ותקשורתית, ובוודאי לא לגינויים.

מבדיקה שערכתי בשבועות האחרונים מצטיירת כאן מגמה: מאז התחלת גל האלימות הנוכחי היחס אל הצלמים הוחמר וההתקפות כלפי עיתונאים וצלמים פלסטינים גברו. חמור כך, יותר מעשרה צלמים ועיתונאים פלסטינים הביעו בפני את התחושה שהמשטרה פשוט מסמנת אותם כיעד.

> צפו: שוטר מג"ב תוקף עיתונאים וחובשים בגז פלפל

שוטר מג"ב מרסס עיתונאים וחובשים בגז פלפל, צומת בית אל (פאדי ערורי)

שוטר מג"ב מרסס צלמים וחובשים בגז פלפל, צומת בית אל (פאדי ערורי)

בחודש וחצי האחרון נכחתי במספר רב של אירועים בירושלים, ובכל זירת פיגוע או של ניסיון תקיפה שהסתיים בהריגה של צעיר פלסטיני, הייתי עד לשוטרים שמונעים מעיתונאים לבצע את עבודתם. לעיתים זה הסתכם בחסימת הגישה ודחיפות ולפעמים באלימות של ממש.

ביום שישי האחרון רשמה אלימות הצבא והמשטרה נגד הצלמים הפלסטינים עוד שפל, כאשר שוטר משמר הגבול ריסס גז פלפל ישירות לעבר קבוצה של צלמים וחובשים – שלבשו כולם אפודים מזהים. האירוע, שתועד על ידי צלמי טלוויזיה פלסטינים, התרחש לאחר שג'יפ משמר הגבול רדף ודרס צעיר פלסטיני, אשר לטענת הכוחות ניסה להשליך לעברם בקבוק תבערה, בכניסה הצפונית לרמאללה.

הפצוע הסודי

במסעדה במזרח ירושלים אני פוגש שלושה צלמים פלסטינים, כולם עובדים עבור כלי תקשורת זרים. בחודש וחצי האחרון הם עבדו ללא הפסקה, בלי ימי מנוחה, מדלגים בין אירועי דקירה וירי, מחסומים הפגנות ועימותים של צעירים עם שוטרים. למרות שכלי תקשורת אחרים כבר פנו אליהם בנושא, זוהי הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שהם מסכימים לדבר.

"פשוט סכנת חיים", מתאר ר׳ את המצב בחודש וחצי האחרון. לבקשת המרואיינים אני בוחר לא לפרסם את שמותיהם, מכיוון שכל הצלמים חוששים מהתנכלות המשטרה והרשויות. "אתה מגיע לזירה של אירוע, עומד מאחורי הסרט שהמשטרה הציבה ומצלם, ומספיק ששוטר אחד צועק לעברך, וכל השאר מתחילים להתנפל עליך".

"אני בטוח שזה מגיע מלמעלה. אם לשוטר אין הוראות מגבוה הוא לא יכול לעשות לנו דבר כזה", ממשיך ר׳, שמצלם יותר מעשר שנים בירושלים עבור כלי תקשורת אירופאי. "בחודש האחרון חטפתי מכות שלוש פעמים משוטרי יס"מ באירועים שונים. בחלקן הם השתמשו ברובה שלהם כדי להכות אותי. הרבה פעמים אני פשוט מרים ידיים למעלה שלא יגידו שתקפתי אותם".

ר׳ מנסה להסביר את התנהגות השוטרים נגד הצלמים: "בתור עיתונאי, כשאתה מגיע דקות אחרי שהאירוע קרה המצב עוד חם. אתה יכול לראות מה קרה בדיוק, אתה יכול להגיד אם הייתה סכין בזירה או לא, כמה פצועים היו. למשל, בשבוע שעבר אמרתי לעורך שלי שראיתי שני פצועים על הרצפה באירוע ליד גבעת התחמושת, והוא אמרו לי: 'לא יכול להיות, המשטרה הודיעה רק על פצוע אחד דקור קל'. בסוף בגלל שהתעקשנו על זה, המשטרה הודתה שהיה עוד פצוע ישראלי שנורה בטעות, כשאזרחים ושוטרים ירו מעל ל-20 כדורים על הצעיר הפלסטיני".

פ׳, צלם ותיק שעובד שנים בגדה המערבית ובירושלים אומר לי: "התנהגות השוטרים היא בהשראת הפוליטיקאים ובראשם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הם מסיתים נגד התקשורת, וזה עובר לרחוב. מה שמדהים זה העובדה שאלימות נגד התקשורת זה דבר שמוצדק גם בחברה וגם בממסד, אפילו אם תלך ברחוב ותשאל אנשים, הרוב יצדיקו את האלימות נגדנו. ישראל הופכת למקום יותר ויותר פשיסטי, וצעד ראשון בפשיזם זה להיות נגד התקשורת: החברה הישראלית פונה ימינה ולא רוצים שנציב בפניהם מראה, כדי שיראו מה קורה בשטח״.

> וואלה מאשימים קורבן אלימות בזריקת אבנים כי לבש חולצה אדומה

הצלם סאמר נזאל, לאחר שנורה על ידי חיילים בצומת בית אל (עיסאם אל רימאווי)

הצלם סאמר נזאל, לאחר שנורה על ידי חיילים בצומת בית אל (עיסאם אל רימאווי)

סאמר נזאל הוא צלם פלסטיני שעובד עבור סוכנות הידיעות המקומית "ראיה". לפני כשבוע וחצי הוא הגיע לכניסה הצפונית של רמאללה, ליד ההתנחלות בית-אל, שם מתקיימים מדי יום בשבועות האחרונים עימותים בין צעירים פלסטינים לצבא.

עמדנו קבוצה של עיתונאים והכל היה רגוע, הצבא היה רחוק מאתנו", הוא מתאר. "פתאום הגיעו שלושה ג׳יפים בנסיעה מהירה, וכל המפגינים ברחו. הרגשתי לא בטוח, אז החלטתי לשנות מיקום. הייתי במרחק של 15 מטר מהחיילים כך שלא יתכן שלא ראו שאני עיתונאי, כי לבשתי אפוד מגן עם הכיתוב PRESS. ואז הם ירו בי".

סאמר נפגע משני כדורי מתכת מצופי גומי שפגעו ברגלו, והוא פונה לבית החולים ברמאללה לטיפול. "בזמן שחבריי לקחו אותי לאמבולנס, החילים שירו בי שנייה קודם לכן חזרו אחורה, הם הביטו בי וצחקו". סאמר, שעדיין לא חזר ללכת מאז התקרית, ממשיך: "אני בטוח שהחיילים מתכוונים לפגוע בנו, העיתונאים, וכשזה לא קורה הם פשוט חוסמים אותנו ומונעים מאתנו לסקר את האירועים״.

מדיניות ההפרדה

בסוף השבוע נפוץ ברשתות החברתיות צילום בו מופיע הצלם הפלסטיני עלא בדרנא, בזמן שחייל דוחף אותו. ברקע מאחוריו נראית צלמת ישראלית שמצלמת ללא הפרעה.

עלא עצמו מספר על האירוע, שקרה ביום שישי האחרון בצומת תפוח בשעות הצהריים: "שוטרי משמר הגבול ירו בפלסטיני שרכב על קטנוע עם חברו. הוא נהרג והחבר נפצע קשה. החילים טענו שהם ניסו לדקור אותם.

"הייתי בקרבת מקום והגעתי לאירוע ראשון. יצאתי מהאוטו ומיד כשהתחלתי לצלם, מתנחל צעק לחיילים, ׳תעצרו אותו הוא פלסטיני'. החיילים החלו לדחוף אותי ולקלל. הסברתי להם שאני צריך רק חמש דקות לצלם ואז אלך. זה לא ממש עניין אותם. באות זמן הגיע קולגה שלי, והוא יצא מהאוטו. הם החלו לדחוף גם אותו ולהכות אותו בראש. אחד החיילים הוציא גז פלפל וכיוון לפנים שלי ואמר, 'אם אתה לא הולך אני מרסס אותך', אמרתי לו שאין צורך ונכנסתי לאוטו.

"כשעמדתי לעזוב את האזור ראיתי צלם ישראלי שאני מכיר מצלם מהצד השני של הזירה. הלכתי להגיד לו שלום ולחצנו ידיים. אותם חיילם שתקפו אותי קודם לכן חזרו עצבניים והחלו לדחוף אותי שוב. אמרתי להם שגם הוא צלם כמונו, אבל אחד מהם אמר 'הוא ישראלי ואתה ערבי, וערבים ניסו לדקור אותנו'.

"הייתי בהלם וניסיתי להסביר לו שזאת העבודה שלנו. זה לא עזר ובזמן שהוא דוחף אותי לכיוון האוטו, עברה במקום צלמת ישראלית ואמרה לחייל 'זה בסדר יש לי אישור להיות פה'. הוא פשוט נתן לה לעבור בלי לבדוק אותה, בזמן שאותי הם המשיכו לדחוף".

> התקשורת בישראל חוזרת לשגרה, אבל בתקשורת הפלסטינית עדיין מלחמה

עלא בדרנא וחייל בצומת תפוח. ברקע: צלמת ישראלית פועלת ללא הפרעה (איימן נובאני)

עלא בדרנא וחייל בצומת תפוח. ברקע: צלמת ישראלית פועלת ללא הפרעה (איימן נובאני)

עלא, שמצלם בגדה המערבית עבור תקשורת זרה ב-17 שנים האחרונות, מכיר מקרוב את התנהגות החיילים. ״אני כבר רגיל שדוחפים ותוקפים אותנו, אבל אנחנו בעבודה לא משנה אם אנחנו זרים, פלסטינים או ישראלים״, הוא מסביר. ״בשנים של האינתיפאדה השנייה היה קשה לכולם לצלם, כי היה סגר וקרבות ירי בנשק חי, אבל בהפגנות של השנים האחרונות ברור מי צלם ומי לא, ושאנחנו לא חלק מההפגנה. אז למה הם עושים את ההבחנה מי צלם פלסטיני ומי צלם ישראלי? מה ההבדל בשביל החייל? זאת השאלה העיקרית מבחינת עלא, ״למה הם בוחרים אותי ואומרים לי ״אתה פלסטיני צריך לעצור אותך״.

לא רק פלסטינים

אך המדיניות החדשה כלפי הצלמים, גם אם היא לא רשמית, משפיעה לא רק על הצלמים הפלסטינים. "בזמן האחרון נהיה יותר מפחיד להסתובב. אתה מגיע לצילומים, ואפילו אזרחים לא רוצים שתהיה שם. כולם מצלמים במכשירים הניידים אבל מאתנו מונעים לצלם", מספר צלם ישראלי שעובד עבור כלי תקשורת אמריקאי. "בשטחים כבר מזמן לא מבדילים בין עיתונאים ומפגינים. אם אתה מצלם כשאתה עומד מהצד הפלסטיני, מבחינת המשטרה והצבא אתה חלק מההפגנה, וזה אומר שמותר לירות בך".

"החודש נסעתי לצלם בחברון וליד ההתנחלות בשכונת תל רומיידה ראיתי חיילים מצמידים צעיר פלסטיני לקיר ומכוונים לעברו רובה ונגשתי לצלם", מוסיף דוגמא צלם נוסף, ד׳, שעובר בכלי תקשורת ישראלי גדול. "החייל פנה אלי ואמר לי 'אסור לך לצלם'. הסברתי לו שאנחנו ברחוב ומותר לי להיות פה, אבל זה לא עניין אותו".

האירוע גלש מהר מאוד לאלימות שהופנתה נגד הצלם: "החייל אמר 'צלם עוד תמונה אחת ואני עוצר אותך', ואז ישר הצמיד אותי לקיר ועיקם לי את היד. הוא והחייל השני הפילו אותי לרצפה וניסו לאזוק אותי. אחרי כמעט עשרים דקות הגיע שוטר והסביר לחיילים שמותר לי לצלם.

"אותי לא מעניין שהחייל הזה ייענש, רק חשוב לי שיעבירו את המסר לכל החיילים בשטח. מותר לנו לעבוד בצורה חופשית". ד׳ הגיש בינתיים תלונה לדובר צה״ל.

בחזרה למזרח ירושלים. מסך הטלוויזיה במסעדה שבה אני יושב עם הצלמים מציג שידור חי מחוץ לכלא עופר, שם מספר קטן של צעירים מפגינים מול חיילים. "אנחנו מנסים למצוא דרכים להגן על עצמנו", מסביר ר׳ על שינוי שיטת העבודה לנוכח האלימות המשטרתית. "אנחנו תופסים נקודה רחוקה ומצלמים בעדשות זום, וברגע שיש לנו מספיק צילומים אנחנו לא מתעכבים דקה, פשוט עוזבים את המקום.

"תכלס, כשהצלמים הישראלים מגיעים, אנחנו מרגישים יותר בטוחים. למרות שיש לי עברית טובה, באירועים כאלה אני לא מוציא מילה מהפה, נותן רק לצלמים הישראלים לדבר עם השוטרים".

> גינויים לתושב חברון שהתחזה לעיתונאי כדי לדקור חייל

אחד האירועים שהשפיעו מאוד על עבודת הצלמים בשטח בשבועות האחרונים הוא המקרה בו בחודש שעבר פלסטיני שלבש אפוד זוהר וחולצה עם הכיתוב PRESS דקר חייל במהלך עימותים בחברון. הצעיר, שלא עבד כצלם, התקרב לחיילים כשהוא מגיע מהאזור שבו עמדו צלמי עיתונות פלסטינים, שגם תיעודו את האירוע.

לתקיפה זו הייתה השפעה מיידית על עבודת הצלמים הפלסטינים. באותו יום צלמים איתם שוחחתי עזבו מיד את ההפגנות והעימותים ברחבי הגדה המערבית שאותם סיקרו, משום שחששו מתגובת החיילים. מאז, באירועים רבים בגדה המערבית ובירושלים מוגבלת מאוד תנועת הצלמים, ונאסר עליהם להתקרב לחיילים או לשוטרים.

איגוד העיתונאים הפלסטינים פרסם באותו יום גינוי חריף ובו מסר בין היתר כי "האיגוד מפציר בכל הנוגעים בדבר ובעם הפלסטיני שלא לערב את העיתונאים ולא להשתמש במדים שלהם או בכל סימן המעיד על היותם כאלה, משום שהדבר מהווה סכנה לחייהם ולעבודתם".

צלם את הסכין

"במצב הנוכחי כולם מפחדים מכולם וכמובן שגם המצלמים מפחדים. מהשוטרים, מהיריות, מהאבנים ומהצעירים הפלסטינים", מסביר ע׳, גם הוא צלם פלסטיני ותיק מירושלים. "כדי להגן על עצמי אני כל הזמן חושב לפני שאני יוצא מהבית: אם הייתה דקירה בתחנה מרכזית, אני חושב הרבה פעמים אם ללכת או לא. אם יש צלם יהודי אני מעדיף שהוא ילך לשם. אבל גם הצלמים היהודים מפחדים, וגם הזרים, כי האנשים בשטח חושבים שהם שמאלנים ומתקיפים אותם".

"גם לי עצמי זה קרה", מפרט ע׳ על אירוע דקירה שצילם בחודש האחרון: "לא זיהו אותי בתור ערבי, אבל ישר חשבו שאני שמאלני ואמרו לי: 'אתה נגד המדינה, נגד החיילים ונגד המשטרה' והתחילו לתקוף אותי".

"אם מישהו מפחד מצילומים זה אומר שהוא עושה משהו לא חוקי, או לא בסדר", מסכם ר'. "יש כמה אירועים שנותנים לך לצלם חופשי, כמו האירוע שצולם בשידור חי בשער שכם, בו צעיר רץ עם סכין ונורה. למה נתנו לנו לצלם חופשי? כי זה אירוע ברור! בחור רץ עם סכין ונורה. במקרה ההוא הם רצו להראות לעולם מה קרה.

"אני בתור עיתונאי לא אכפת לי מי ירה במי. מה שאני רואה אני מצלם ושולח. גם אם אראה פלסטיני תוקף עם סכין, אשלח את זה. אם אני מתחיל לחשוב מה משרת אותי בתור פלסטיני ומה לא – זאת בעיה".

פנינו בבקשות לתגובות מדובר צה"ל, מג"ב ומשטרת ירושלים, הן לגבי המקרים הספציפיים המתוארים כאן והן לגבי החוויה הכללית של הצלמים. אף אחד מהם לא הגיב נכון לשעה זו. אם וכאשר יגיבו תגובותיהם יפורסמו כאן.

> במזרח ירושלים האיסור לעצור ילדים הוא בגדר המלצה בלבד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf