newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אלימות בירושלים: בין זריקות אבנים להריסות בתים

ברחבי ירושלים מתחולל מאבק קשה. בעוד שהעיתונות מתמקדת בעיקר במספר זורקי אבנים, המאבק העיקש של תושבי העיר המזרחית מתנהל בוועדות תכנון, מול עירייה וממשלה שנחושות לדחוק אותם לפינה. שכונת א-טור כמשל

מאת:

ירושלים נראתה היום כמו זירת קרב.

זה התחיל ברצח התינוקת חיה זיסל ברון השבוע, והמשיך בבילד אפ אינטנסיבי מצד התקשורת ("כוננות שיא בירושלים" זעקו הכותרות הבוקר) ובהכרזות של ראש הממשלה וראש העירייה על אינתיפאדה בבירה.

כבר בשעות הבוקר נפרסו כוחות משטרה גדולים בכניסה לכל השכונות הפלסטיניות. בלוני תצפית הורמו בחלקים שונים של העיר. הגבלות תנועה חמורות מנעו מרוב המוסלמים תושבי העיר להגיע לתפילת יום השישי במסגד אל-אקצא. מאות שוטרי יס"מ ומג"ב חמושים מכף רגל ועד ראש נערכו מסביב לעיר העתיקה. שני מטסים של הליקופטרים צבאיים חלפו בשמי העיר בסביבות השעה 11, בנוסף להליקופטרים המשטרתיים. קצת לאחר מכן נמנעה כניסתם של יהודים לתוך השכונות המוסלמיות. גם העובדה שהגענו כעיתונאים עם תעודות מלווים בתושבי שכונת א-טור לא עזרה לנו לעבור את מחסומי המשטרה, ונאלצנו להסתנן סביבם.

נכון לשעות אחר הצהריים, זה נגמר כמעט בלא כלום. בוואדי ג'וז ובראס אל-עמוד היו זריקות אבנים מעטות, והצעירים פוזרו במהרה. שלושה נעצרו. בעיסאוויה היו כעשרים צעירים שהציתו צמיגים והתעמתו עם השוטרים קצת יותר זמן, אבל לא מעבר לכך. בשכונת אבו טור, דווח ברדיו, נזרק על שוטרים בקבוק צבע. וזהו.

אבל בתוך ירושלים המזרחית נמשך קרב אחר, סמוי מהעין, יום-יומי, שמייסר את חייהם של מאות אלפי תושביה הפלסטינים של העיר. מאז 1967 לא הוכנה ולו תוכנית בניין עיר אחת עבור השכונות הערביות [עדכון:] הוכנו תוכניות בניין עיר בלתי מספקות, והתושבים נאלצים להתמודד עם מחסור בלתי נתפס בכיתות לימוד ובשטחים ציבוריים, עם תשתיות קורסות (שאת חלקן נאלצו להקים בעצמם) ועם סכנה מתמדת של הריסות בתים. "אנחנו חיים יום ולילה עם פחד ההריסה מעל לראשינו", אומר מחמוד עדילה, מפעילי ועד שכונת (או כפר) א-טור. "זו חרדה מתמדת שאנשים נעשים חולים ממנה ושאין דרך להלחם בה".

"זה מה שמוציא את הצעירים לרחוב למהומות ולזרוק אבנים", מוסיף אנואר נאבולסי, יו"ר הוועד. "הם רואים מילדות איך לאט לאט לוקחים להם את כל הכפר, הורסים בתים סביבם, לא נותנים להם שום תקווה לבית משל עצמם, וכל מי שחוסך כסף כל חייו יודע שעדיין לא יוכל לבנות בית לילד שלו בלי שהוא ייהרס. אז יוצאים לרחובות".

> תוכנית המתאר של "עיר שלוש הדתות" מקדמת את ייהוד ירושלים 

שוטרי יס"מ מחוץ לעיר העתיקה מקפלים ציוד לאחר שלא היו עימותים במשמרת שלהם (חגי מטר)

שוטרי יס"מ מחוץ לעיר העתיקה מקפלים ציוד לאחר שלא היו עימותים במשמרת שלהם (חגי מטר)

גן לאומי על גבעה צחיחה 

סיפורו של הכפר א-טור הוא דוגמא מופלאה, אך לא יחידה, לאבסורד של מציאות החיים הפלסטינית ברחבי ירושלים המזרחית כולה. כאמור, מאז 1967 לא הכינה העירייה אף הוכנו לשכונות הערביות תוכניות בניין עיר (תב"ע) בלתי מספקות בעליל, על אף שהכנת תב"עות היא אחד מהשירותים הבסיסיים ביותר שעירייה חייבת לתת לתושביה כדי לאפשר בנייה, הקמת מוסדות ציבוריים, סלילת כבישים ועוד. בהיעדרן, כל בנייה היא בהכרח בלתי חוקית ומובילה לצווי הריסה.

[עדכון, 26.10: קיבלתי תיקון לפוסט. בניגוד למה שנכתב במקור, העירייה הכינה תוכניות לשכונות הערביות, אבל אלה מעטות עד מאוד ולא עונות כלל על צרכי התושבים. השטח המיועד למגורים בתוכניות אלה מהווה רק 7.8 אחוז משטח ירושלים כולה, עיר ש-40 אחוז מהאוכלוסייה בה היא ערבית].

בסוף שנות התשעים התחילו תושבים בא-טור לנסות לקדם לעצמם תוכניות בנייה באופן עצמאי. בהתחלה הם פנו למוסדות התכנון כל אחד בנפרד, אך נאמר להם שעליהם להגיש הצעות לתב"ע רק ליחידות של עשרה דונם ומעלה. אז הם התאגדו בקבוצות, והגישו תוכניות מקיפות יותר. השנים חלפו, ואז הודיעו רשויות התכנון שרק תכנון כולל לכל השכונה יתקבל על ידן.

אז מה עשו התושבים? התארגנו במסגרת ועד משותף, חברו לעמותת "עיר עמים", השקיעו הון עתק באדריכלים ובעורכי דין, והכינו תב"ע כוללת לכל השכונה, שנותנת מקום הן לדיור בבעלות פרטית, הן לשטחי ציבור, הן לבעיות תחבורה והן לתשתיות. הם אפילו תכננו קריית חינוך, כדי שיהיה מקום לבתי ספר וגנים, שכן אלפי ילדים במזרח העיר פשוט לא הולכים לבית ספר – כי אין להם איפה.

בקיצור: במחיר מצטבר של למעלה מ-1.1 מיליון שקל, כולו מכיסיהם האישיים, מימנו תושבי א-טור תב"ע למופת, שזכתה לשבחים של כל מוסדות התכנון. אבל רק שבחים. אישור? לא ולא. יותר מ-12 שנים כבר מטרטרות הרשויות את התושבים ושולחות אותם למקצי שיפורים, מבקשות מהם לצמצם את שטח השכונה, לשנות את תוואי הכבישים ועוד ועוד. והתושבים? כל פעם חוזרים לשולחן התכנון, מוציאים עוד כסף, מגישים תוכנית חדשה שהתבססה על ההערות הקודמות ועל הבטחות המתכננים של העירייה ואף של ראש העיר, ושוב נדחים. כל זאת בזמן שהם גם נלחמים (בהצלחה) בצווי ההריסה, ומקבלים מבתי המשפט כל פעם ארכה נוספת שמונעת את ההריסה הבאה כל עוד נמשך התכנון. בינתיים.

מימין: קצה שכונת א-טור. משמאל: גן לאומי. הבתים כולם בסכנת הריסה (חגי מטר)

מימין: קצה שכונת א-טור. משמאל: גן לאומי. הבתים כולם בסכנת הריסה (חגי מטר)

אלא שהמציאות בשטח לא נשארה קפואה בזמן הזה. בעוד התושבים מכינים בחריצות תוכניות מפורטות להפליא, הקרקע הזמינה להם הולכת ומצטמצמת. מצד אחד נסלל כביש מהיר למעלה אדומים. מצד נוסף – כביש המנהרה. מצד שלישי – חומת ההפרדה. רק כיוון אחד נותר לפיתוח השכונה ובו תולים 35 אלף התושבים את כל תקוותם. ושם, בדיוק במקום הזה, הכריזה המדינה שהיא מקימה "גן לאומי", שמורת טבע ונוף שאסורה בבנייה באיסור חמור. איזה טבע ואיזה נוף? גבעות צחיחות וסלעיות שאין בהן דבר או חצי דבר. אבל העיקר – גן לאומי.

במלים אחרות: במקום שעיריית ירושלים ומוסדות התכנון המחוזיים ידאגו לרווחתם התושבים, הם בחרו להתעלם מהם עשרות שנים, לטרטר אותם יותר מעשור בדרישה שיממנו בעצמם את התכנון שהעירייה אמורה לעשות, ואחרי שהבטיחו להם שיאשרו את התוכנית – הפילו עליהם גן לאומי, שעכשיו צריך לנסות לבלום את התפשטותו על חשבון השטחים האחרונים של השכונה. כל זאת במקביל להמשך הריסות הבתים והזנחת התשתיות. בינתיים תוכניות להקמת התנחלויות חדשות והרחבת ישנות, מגבעת המטוס ועד רמת שלמה, מקודמות במסלול המהיר ביוזמה משותפת של הממשלה והעירייה, ומזרימות עוד אלפי ורבבות יהודים לעיר המזרחית.

 > בירושלים המזרחית לא רוצים לחזור לשגרה

באופק: שכונת עיסאוויה. בלב התמונה: שטח הגן הלאומי המתוכנן. ערכי נוף נדירים (חגי מטר)

באופק: שכונת עיסאוויה. בלב התמונה: שטח הגן הלאומי המתוכנן. ערכי נוף נדירים (חגי מטר)

"כביש השלום" 

"בתור מי שפעל עשרים שנה מתוך העירייה אני יכול להגיד בלי להתבייש שמדובר במדיניות אפרטהייד", אומר נזיה אנסארי, שהיה במשך שנים ארוכות ראש המנהל הקהילתי של א-טור מטעם העירייה, ואיבד את עבודתו לדבריו בשל פעילותו לקידום תוכניות הבנייה במקום – פעילות שהוא עשה וממשיך לעשות בהתנדבות מלאה. "שכונת א-טור צומצמה מאז 1967 ועד היום לרבע מהשטח שהיה לה, ועומדת כיום על 700 דונם בלבד. כיוון ההתפתחות היחיד שלנו הוא עוד כ-700 דונם, שהיו יכולים לשמש אותנו ואת שכונת עיסאוויה כעתודת קרקע לקריית חינוך וצרכים קהילתיים. אבל זה בדיוק השטח שעליו הם רוצים להקים גן לאומי".

השיחה עם אנסארי, חברי ועד הפעולה השכונתי ויהודית אופנהיימר, מנכ"לית "עיר עמים" שמלווה את מאבק התושבים, יכולה להיות מסחררת לעתים. מדובר בתושבי ירושלים, שעל פני שנים ארוכות הפכו למומחים באדריכלות, מנהל ציבורי, תכנון ערים ומשפטים, שברו חסכונות והוציאו סכומי עתק, רק כדי לנסות לקבל את מה שכל עירייה נורמלית אמורה הייתה לתת להם כשירות בסיסי. לנסות – אך עד כה, לשווא.

"פעם אחר פעם אנחנו מקבלים הבטחות מהעירייה. בא ברקת וביקש שנוסיף לתוכניות שלנו 'כביש שלום', שיתחום את השכונה ושמעבר לו יהיה הגן הלאומי. התפשרנו על חלק גדול מהקרקע, והכנו תוכנית עם 'כביש השלום'. אבל אז ברקת חזר בו. הגענו לבית המשפט ב-2008, והשופטת תמר בן אשר דרשה מהעירייה להגדיר בכל אופן איזשהו קו גבול שמקובל עליה לשכונה. הם הציגו קו יותר גרוע, ואנחנו הכנו תוכנית לפי הקו החדש, וגם אותה לא אישרו. במקום זה אישרו את תוכנית הגן הלאומי.

"שוב גייסנו עורכי דין ואדריכלים. נסענו לוועדה המחוזית בארבעה אוטובוסים מהשכונה. הבאנו עשרות תושבים, נכים בכסאות גלגלים וילדים, כדי שייראו את האנשים. העדנו בפני הוועדה על פני שבע שעות, ועשר דקות אחרי סוף הדיון – הם אישרו את הגן הלאומי במלואו. הם בכלל לא הקשיבו למילה שאמרנו".

דבריו של אנסארי מקבלים ביטוי גם בהחלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שהקפיאה את תוכנית הגן. "הן מקריאת ההחלטה [של הוועדה המחוזית] והן בדיון שהתקיים בפנינו לא הובא בפנינו כל נתון פרוגרמאתי, המתייחס לצרכי השכונות וליכולת לתת להם מענה מספק", נכתב בהחלטת המועצה הארצית. עכשיו הם מחכים לטלפון ממוסדות התכנון של רשות הטבע והגנים או מאלה של העירייה. מחכים, אבל ללא אופטימיות יתרה.

"צריך להבין עם כל הוויתורים עשינו פה פשרה ענקית", מסכם אנסארי. "אנשים פה בכפר כבר קוראים לוועד ולי בוגדים מרוב שוויתרנו. בזבזנו הון תועפות מכספי התושבים, ועוד לא קיבלנו שום דבר".

> למה הם זורקים אבנים?

חברי ועד שכונת א-טור ורמי יונס (חגי מטר)

חברי ועד שכונת א-טור ורמי יונס (חגי מטר)

סוף דבר

הביקור בא-טור קורע לב, ומקומם. מול עיניך נפרס באופן ברור העוול המתמשך של עיריית ירושלים והמדינה כלפי 300 אלף תושביה הפלסטינים של מזרח העיר. ההתנחלויות, החומות והכבישים שצומחים מכל עבר, הבתים ההרוסים והאנשים שגרים בפחונים ואוהלים על אדמתם הם בלית ברירה, הקשיים הבלתי נתפסים שעומדים בפני מי שלוקחים יוזמה ומנסים במסירות לעשות הכל כדי להתנהל במסגרת החוק ולא להרמס על ידו, האבסורד של פיקציית הגן הלאומי (כלי שמשמש את המדינה נגד פלסטינים פעם אחר פעם), והשוטרים החמושים והמאיימים בכניסות, שמסמלים את הפתרון היחיד שמכירה העיר הזאת לבעיות תושביה הערבים – כוח ועוד כוח.

> אלפי תמידים בירושלים לא הולכים לבית הספר כי אין להם איפה ללמוד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf