newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפלסטינים אין ספק מי עומד מאחורי חטיפות הנערים

כשישראל הורגת ילדים הישראלים שותקים. כשיש חשש שפלסטינים חטפו ילדים - מאשימים רק אותם, למרות שהעמידו אותם עם הגב לקיר. הגיע הזמן לקחת אחריות

מאת:

קשה לי להחליט מי יותר אשם. לישראלי הממוצע, הדילמה הקטנה שלי תיראה לא מחויבת המציאות. לעומתו, הפלסטיני הממוצע לא יבין מה יש לי לחשוב בכלל – ברור מי האשמים, אין כאן ויכוח בכלל.

מסיבת העיתונאים של ביבי ובוגי נראתה מתוסרטת. ידעתי מראש מה כל אחד הולך להגיד. טוב, בערך. עם ביבי זה קל: קחו את נאומי ההפחדה הרגילים ותחליפו את  "איראן" ב"ממשלת האחדות עם חמאס". בוגי לעומתו היה קצת קשה, הרי בכל זאת מדובר בדני נוימן של הצמרת הביטחונית הישראלית: בין אמירה בנאלית לאחרת הוא ניסה לשדר ביטחון ועסקים כרגיל, מה שקצת הפתיע, כי תהרגו אותי אם יש לו מושג ירוק מה קורה מולו.

> סיקור מיוחד: החשש לחטיפת הנערים בגוש עציון

אל מול מופע ההפחדות האווילי הקבוע, נדמה בתקשורת המיינסטרים הישראלית הביקורת על הכיבוש והמדיניות הישראליים. זה לא זמנה – מה שחשוב עכשיו זה לעבוד לפי תוכנית מוכנה מראש, תסריט. אולפני החדשות ריקים מתוכן, כל כך ריקים שבא להקיא. קמפיין הדמוניזציה #BringBackOurBoys נראה כמו אורגזמה של טובי מוחות ההסברה הציוניים. "היי", הם אמרו אחד לשני לפני שעישנו את הסיגריה שאחרי, "הזדמנות אדירה להשוות בין הפלסטינים לפסיכי ההוא בניגריה!" זה הזמן להחזיר את הבנים, כל השאר לא חשוב.

כמובן שאין דבר וחצי דבר בין אותן חטיפות לכאורה של שלושת הנערים לאירוע המזעזע בניגריה, אבל למוח הציוני זה לא משנה – הוא לא יפספס הזדמנות להמשיך להתקרבן ולהוליך את העולם שולל. הבעיה הגדולה היא שעדיין לא נמצא מנגנון ההפרדה שיפריד בין הלך הרוח הציבורי בתוך ישראל לדעת הקהל בעולם. באופן אירוני, המוח הישראלי שבוי של עצמו – שקרים שנועדו לשבות את דעת הקהל העולמית שובים בדרכם גם את הדיון הציבורי בתוך ישראל. מרוב שקרים כבר לא רואים את האמת.

רק אתמול (שבת) מת מפצעיו עבד עאוור, ילד בן 7 שכל פשעו היה רכיבה על אופניים בעוד טייס אמיץ מחיל האוויר המוסרי ביקום, באקט מעורר השראה ויראה, התנקש בפעיל של ועדות ההתנגדות העממיות באמצע הרחוב בעזה. לפני כחודש חיילי צכ"ל (צבא כיבוש לישראל) רצחו שני נערים פלסטינים- נדים נווארה ומוחמד סלאמה. כל העולם ידע שמדובר ברצח, ובישראל דיברו על זיוף ההקלטות של "בצלם" שמוכיחות למעשה שהנערים נורו באש חיה, כאשר החמושים היחידים באזור הם החיילים המוסריים ביקום.

לשיאו הגיע האבסורד (לטעמי, גם תחושת הגועל) כאשר בני ציפר במאמר מזוויע ב"הארץ" בחר להאשים את מות הנערים בשעמומם של החיילים. הם לא התכוונו, הם פשוט השתעממו. זאת ועוד, מזה תקופה ארוכה אסירים פוליטיים פלסטיניים שובתים רעב במחאה על מדיניות הפרת ההסכמים הישראלית, המעצרים המנהליים ובעיקרון כי אולי באמת עדיף כבר למות.

אלו אירועים מהחודש האחרון בלבד. לכל אותם פשעים אפשר להוסיף את שאר עוולות הכיבוש שכבר נמאס לי למנות.

והציבור בישראל שותק. הבחירות לנשיאות, העוזרת של שיטרית והפורנו היומי בבית האח הגדול הרבה יותר מעניינים אותו. מבחינתו, הילד בעזה הרג את עצמו: למה לרכב על אופניים באמת? הנערים בביתוניא בכלל תכננו לחטוף חייל או משהו כזה, בטח הגיע להם כדור בגב. שקרי הממסד עובדים יפה מאוד ומסע השכנוע עצמי לאחר כל פשע ממשיך להתקצר עד שכבר לא יהיה בו צורך. סימום ההמונים בידי הממסד עובד פרפקט, עד שקורה משהו כזה ואז מקננת בליבי התקווה שאולי, סוף סוף, יתחיל כאן דיון אמיתי על זוועות הכיבוש ועל הבלון העומד להתפוצץ. ואז אני מתבדה.

יותר רייטינג לחטיפה

אילו המאמר הזה היה עוסק בכיבוש בלבד, הוא היה מגיע למעגל מצומצם מאוד של אנשים. בשל אירוע החטיפה לכאורה יותר אנשים יקראו אותו. למה? הייתכן שהציבור הישראלי איבד עד בלי משיב את מוסריותו? רק כשקורה משהו לישראלים, אז נזכרים לדבר על מה שקורה אצל מיליוני אסירי הכיבוש הנפשע? ולצערי, גם אז, שום שינוי לא מגיע.

נדמתם כשהרגו את עבד. שתקתם כשהתנקשו בשני הנערים, נדים ומוחמד. לא נשמע שום קול זעקה כאשר בכנסת דנים וכנראה מעבירים חוק ברברי להזנה בכפייה של אסירים פוליטיים שובתי רעב.

לפלסטיני הממוצע ברור מי כאן אשם: הממשלה הציונית וצבאה הפושעים, שהעמידו אותו עם הגב לקיר.

לישראלי הממוצע יקח זמן להסביר שמבחינתי שני הגיבורים הראשיים כאן הם הציבור הישראלי וממשלתו, ושאני מתלבט מי אשם יותר. גם אז הוא לא יבין מה רוצים ממנו ויאשים את הפלסטינים.

בינתיים, אני פתרתי את הדילמה שלי. לא יהיה לכם נעים לשמוע את זה, אבל אתם הזמנתם את החטיפה. לא הממשלה, אתם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf