newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אילו חיה היום, רות המואביה היתה כנראה כלואה במתקן חולות

בחג השבועות הקרוב נקרא שוב את מגילת רות. האתוס היהודי מקדש את הסיפור של רות ונעמי, על החמלה, האמפתיה והאחריות החברתית שבו. אבל אילו היה מתרחש היום, סביר להניח שהוא היה נראה אחרת לגמרי

מאת:

כותבת אורחת: עדית לב

כידוע, מגילת רות מספרת לנו על נעמי, בן זוגה ושני בניהם, שעוזבים את ביתם בבית לחם ועוברים לשדה מואב בחיפוש אחר חיים טובים יותר. אחרי כעשר שנים חוזרת נעמי עם כלתה המואבייה למולדתה. השדה שהשאירו מאחור עדיין שלהן, אך אין להן הכנסה או יבול ממנו. נעמי וכלתה רות חיות בעוני ונאלצות להיעזר בלקט כדי להתקיים. רות אף מקבלת אוכל ושתייה בזמן שהותה בשדה. אנחנו נרמזים בסיפור שלא בכל השדות מקבלים את המלקטות בשמחה.

אז אם רות ונעמי היו חיות היום, איך היינו מספרים את הסיפור הזה?

> שלושה מבקשי מקלט שגורשו מישראל נרצחו על ידי דאעש

גירוש מבקשי מקלט מדרום סודן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אילו חיה היום, רות המואביה היתה מוגדרת כמהגרת לא חוקית, בסכנת כליאה וגירוש. גירוש מבקשי מקלט מדרום סודן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רות היא מהגרת לא חוקית מארץ האויב מואב, לאחר הגירתה לבית לחם. כך גם הייתה נעמי כשהיגרה לשדה מואב. נעמי, ואחר-כך רות, חיות ללא מעמד, ללא זכות לעבוד, וללא זכות לשירותי רווחה ושירותים רפואיים, אבל לפחות במקרה של נעמי, עם תקווה שלא תמות מהרעב ששרר במולדתה. כיום בריחה מרעב אינה סיבה שבשלה מדינה במצב  טוב יותר תקלוט אדם. בגישה כזו היו נתקלות רות ונעמי לו היו מבקשות מקלט בישראל, או בורחות מאפריקה בניסיון להגיע לעתיד טוב יותר במדינות המערב. אולי היו כולאים אותן. חתונת הבנים עם הנשים המקומיות לא הייתה מוכרת על ידי הרשויות. הקשר המשפחתי והרגשי שנוצר בין נעמי לרות לא היה מוכר על ידן גם כן.

נעמי החוזרת לישראל אחרי כעשור לא הייתה יכולה להביא איתה את רות כלתה. כלתה הייתה מוגדרת כמהגרת לא חוקית (ועוד מארץ אויב). במקרה הטוב היו טוענים שהיא מהגרת עבודה שרק רוצה לעשוק את החברה שלנו ולהרוויח על גבינו. לא היו מתייחסים למערכת היחסים האנושית שלה עם חמתה.

סביר להניח שהשדה השייך למשפחתה של נעמי לא היה עומד שומם ומחכה לשובה. יכול להיות שהמדינה הייתה מפקיעה אותו, אולי אנשים פרטיים היו משתלטים עליו והיה צורך במהלך משפטי לא פשוט כדי להחזיר אותו לבעלותה של נעמי.

החתונה של בועז ורות נראית כסיפור סינדרלה (או הסרט "אישה יפה"). בועז הישראלי שיתאהב ברות, לא יוכל להינשא לה. המדינה לא תכיר בנישואים הללו ותדרוש דרישות משונות כמו פרידה של בני הזוג לארצות שונות כדרך להוכיח שהזוגיות ביניהם אכן אמיתית, ואולי במשטרת ההגירה יעלו את השאלה האם בועז מתחתן עם רות לשם הרווח הכלכלי מהירושה הצפוייה?

האתוס שלנו מקדש את הסיפור של רות ונעמי. סיפור שיש בו הרבה חמלה ואמפתיה במעגלים רבים. יש בו גם תפיסה של אחריות חברתית והוגנות. אך החברה הישראלית של היום לא מרובה בה החמלה והאמפתיה: מבקשי מקלט נכלאים במטרה ללחוץ עליהם לעזוב למקומות בהם מחכה להם סכנת חיים, ומספרים לנו שהם לא באמת בורחים מסכנה; אזרחי ישראל החיים בעוני נתפסים כאחראים למצבם, והמדינה ומוסדותיה אינם רואים זאת  כאחריותם לדאוג להם לחיים בכבוד – לא לקורת גג (מאהל ארלוזרוב נמצא שם כבר שנים), לא לאוכל, לא לתרופות, לא לחשמל, ולא לחינוך ראוי לילדיהם. מדי יום אנחנו פוגשות במרכז הזכויות משפחות שנתקלות בחומות שקופות שכולאות את האנשים החיים בעוני בכלא לא נראה אך קיים, ובו תנאי החיים שונים לחלוטין מאלו של מי שאינו חי בעוני.

> צפו: מאות הפגינו בתל אביב נגד גירוש מבקשי מקלט בכפיה

מאהל ארלוזורוב-נמיר שלשום. צילום : דן חיימוביץ'

אזרחי ישראל החיים בעוני נתפסים כאחראים למצבם. מאהל ארלוזורוב-נמיר. צילום : דן חיימוביץ'

להפיל את החומות השקופות

בשבוע האחרון, הצוות במרכז הזכויות ישב כל יום מול נשים שלא זוכות ליחס ראוי מגופים שונים. בכינו יחד איתן על חוסר הכבוד, הזלזול החוזר ונשנה בהן ובכבודן – וכל זה רק בגלל שהן חיות בעוני. היינו שם כאוזן קשבת, סייענו בהליכים הנדרשים, וידענו שזו טיפה בים הכאב והקושי. כמה שונה זה מהיחס הטוב שביקש בעז כי ינהגו ברות?

אנחנו חיים בחברה שבה מתייחסים אל האישה החיה בעוני וחייבת כסף בזלזול תהומי, שנובע מהתפיסה: את הבאת זאת על עצמך! לא היא קבעה את מבנה השוק או את גובה שכר המינימום, לא היא החליטה לחסל את הדיור הציבורי, לא היא קובעת את גובה תשלומי ההורים במערכת החינוך, ועוד ועוד. את כל זה קובעים המדינה והשוק. ולאישה החיה בעוני פשוט אין דרך לשרוד כלכלית.

הייתי רוצה לראות בחג השבועות הזה את החומות השקופות נופלות. אני אפילו מוכנה להתפשר על חומות נמוכות יותר. אני רוצה לחיות במדינה שתראה את האנשים החיים בה, אזרחים וגרים כאחד. שהמדינה תדאג לזכויות של כולנו, ותראה בעצמה כאחראית לכך שיש מזון, דיור, בריאות, חינוך ורווחה. זה לא יקרה מעצמו. זה לא יקרה בחג השבועות הזה. אנחנו נמשיך להלחם למען היום הזה, והמדינה המוסרית  הזו שאנחנו רוצים לחיות בה.

הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי ב"רבנים למען זכויות אדם".

> הכתובת על הקיר: מבקשי מקלט בחולות כותבים בפייסבוק של ישראלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf