newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא, איימן עודה לא זורם, ובצדק

כמו שנשים צריכות להסביר בלי סוף שהן לא רוצות להיות חלק דומם בתסריט שכתב מישהו אחר, על הערבים בישראל מוטלת החובה המעיקה לא להניח לחברה הישראלית לבלוע אותם בחיבוק מזויף בלי להעניק להם מקום אמיתי בסיפור. את החובה הזו איימן עודה מילא באנושיות ובתקיפות

מאת:

בסוף השבוע היה לי קצת זמן פנוי אז יצא לי לעלעל באינטרנט. במסגרת עלעולי נתקלתי בטור של דנה ספקטור. שניה לפני שאתם מעווים את האף הסחו-רדיקלי שלכם (על הסחו-רדיקלים ארחיב בהזדמנות), אני חושב שהיא נותנת שם מילים לתופעה תרבותית מעניינת.

בטור שלה דנה מדברת על חברה שלה שמקבלת מבחור שהתחילה לדבר איתו, בלי שום הכנה מוקדמת, וידוי מיני. אני מצטט מהטור, שקיבל את הכותרת ללכת נגד הזרם:

היא כל כך עצבנית עליי, שאני מצייתת וקוראת בשתיקה. אחרי שהוא כותב לה: "ערב טוב ושבוע טוב, מה שלומך?" היא עונה: "מצוין. תודה. איך?" "סבבה", הוא כותב לה, "האמת שתפסת אותי כרגע במצב חרמני. צופה בסרטונים".

משם זה רק מידרדר, וידידנו האלמוני ממשיך לדבוק בשיח מהסוג שכנראה כל אישה באינטרנט מכירה. דנה מהגגת, בצדק, שגם מגע מהיר ולא מחייב צריך להישאר, ובכן, מגע אנושי: “אין אישה אחת שאני מכירה שלא רוצה קצת יחס אנושי לפני שמנסים להזרים אותה”, היא כותבת.

אני מסכים איתה מאוד, ואני אפילו רוצה להרחיב קצת: אין בנאדם שלא רוצה קצת יחס אנושי לפני שמנסים להזרים אותו למשהו או לאנשהו. אנחנו לא מכשירים. אף אחד ואחת מאיתנו. הרגשות שלנו נוכחים תמיד, ופועלים תמיד, וזקוקים להכרה תמיד.

> "מחנה השמאל היהודי" שוב תוקע סכין בגבם של שותפיו

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

להזרים את איימן

הרבה מילים נאמרו סביב היעדרותו של איימן עודה (היפה והנשמה) מהלווייתו של שמעון פרס. אבל נדמה לי שהדבר הנכון ביותר לומר על מה שקרה פה הוא זה: מה שהיה פה הוא ניסיון להזרים את איימן עודה, כלומר לסחוט ממנו, כנציג הציבור הערבי בישראל, מחווה שתמחיש שהוא מסכים לסיפור שישראל מספרת, של פיתוי וחיזור ומימוש בצורתם המובהקת ביותר.

אבל איימן לא טמבל. והדור הנוכחי של פלסטינים ישראלים לא טמבל. החכמים שבהם מבינים שמה שחסר ביחסיהם עם ישראל זה לא מימוש סימבולי של קרבה (ע”ע תקציבים, אירוח נכבדים בבית הנשיא ביום העצמאות וכו'), אלא מקום אמיתי בסיפור. בלי מקום אמיתי בסיפור יש לנו רק משחק ריק שגורם לשני הצדדים להרגיש רע, ובעצם מנציח את המצב הקיים תוך אשליית תנועה ופעולה.

כמו שנשים צריכות להסביר אלף פעם בחייהן שהן לא רוצות להיות חלק דומם בתסריט שכתב מישהו אחר בראש שלו, על הערבים בישראל מוטלת החובה המעיקה לא להניח לחברה הישראלית לבלוע אותם בחיבוק מזויף בלי להעניק להם הכרה אמיתית ומקום אמיתי בסיפור. את החובה הזו איימן עודה מילא באנושיות ובתקיפות הראויים לה בדיוק.

ואם אין בזיכרון הישראלי כמה וכמה פגישות חגיגיות ולבביות ומתוקשרות בין ראש הממשלה והנשיא לנציג הערבים בישראל, שזה דבר מצער מאוד, אז זה לא התפקיד של איימן עודה לטשטש את הפער על ידי מילוי מקום של ניצב. טוב עשה איימן שלא בא. האינסטינקטים שלו עובדים נהדר.

כי אז מה אם העולם מדבר אליך בלי סוף בקול של ציפיה להסתדר במקום ולשבת יפה. אנשים לא עובדים ככה. זו העמדה החתרנית והנדרשת בעולם האנטי-אנושי של ימינו. אם לא עושים לך מקום, אל תבואי. אם לא נותנים לך להיות באמת, אל תלך.

> למה אני כותב על אסירים פלסטינים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf