newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה איימן עודה עושה הנחות לגזענות הימין?

במקום חשבון נפש אמיתי השמאל הישראלי התאהב בהלקאה עצמית מזוייפת. בדרך לחיק המיינסטרים הוא גם פוטר באופן מסוכן את הימין מאחריותו להעמקת המגמות הגזעניות והפשיסטיות בחברה

מאת:

אין קבוצה בישראל שמאוהבת בטקסי הלקאה עצמית מתחסדים יותר מהשמאל הציוני. בכל כנס של השמאל הציוני יוקדש לפחות מושב אחד לשאלה "איפה טעינו", כאשר המסקנה שבדרך כלל מתקבלת בסוף היא "אנחנו לא מספיק מחוברים אל העם", והנגזרת הפוליטית של התובנה המדהימה הזו היא הזזה נוספת של קו האמצע של הפוליטיקה הישראלית עוד קצת ימינה. כך, חשבון הנפש של זהבה גלאון, למשל, עוד עלול להוביל אותה לזרועות מפלגת העבודה.

שנים שהשמאל הציוני עסוק בחשבונות נפש מתייפייפים רק כדי להסתופף עוד מעט בחיקו של המיינסטרים ההולך ומתגזען, ואחר כך הוא מתפלא בתדהמה מזויפת איך זה שהמפה הפוליטית בישראל זזה כל הזמן ימינה.

המגמה הזו לא פסחה גם על "כנס ישראל עכשיו" של שלום עכשיו שהתקיים אתמול, שישי, בגני התערוכה. גם שם דשו, כמתבקש, בשאלה "איפה טעינו". ומי שהגיע להצליף את הביקורת שלו בשמאל היה בין היתר ראש הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה.

> מי יהיה הנשיא החדש של הפלסטינים בישראל?

ההבדל התהומי שבין הביקורת של ג'מאל זחאלקה לבין זו של איימן עודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בין הביקורת של ג'מאל זחאלקה לבין זו של איימן עודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

על מי מדברים כשמדברים על השמאל

אי-אפשר להאשים, כמובן, את עודה שהוא שמאל ציוני, והביקורת של עודה על השמאל הישראלי בהחלט חשוב שתישמע – הוא הפליא להדגים את גודל הבעיה כאשר ביקש מהערבים באולם לעמוד ושני אנשים בלבד קמו על רגליהם. זה מצב אבסורדי. אלא שבבואו לנסח את הביקורת על השמאל, חטא לטעמי עודה באותה נטייה מדאיגה שאנחנו עדים לה שוב ושוב בשיח השמאלי, המבקשת לחדד את הבעייתיות של השמאל באמצעות השוואה בין פשעי השמאל לפשעי הימין, השוואה משונה שבה באורח פלא הימין תמיד יוצא הרבה יותר טוב.

"אנחנו נמצאים פה אחרי הנכבה, כפר קאסם ואוקטובר 2000, שאת כולם ביצע השמאל הישראלי. נכון שחלק קטן מהימין קורא מוות לערבים, אבל השמאל עשה לנו את המוות", הטיח עודה בנוכחים. אני מבינה שעודה מבקש לשבור את הקווים המחנאיים הקיימים ולחבור אל בני שיח חדשים "בצד השני". אבל דבריו אלה מעלים כמה שאלות:

ראשית, מי זה השמאל שעודה מדבר עליו? האמנם אפשר לקבוע שאת הנכבה חולל השמאל? והאבות הרוחניים של בוז'י הרצוג שבעצמו כבר התנער מתווית השמאל בפה מלא, האם הם השמאל שעודה מדבר עליו? והימין הישראלי מה? הוא לא חתום על כמה וכמה תחנות מוות מול הציבור הפלסטיני? האם ידיו באמת נקיות מדם?

אבל עוד יותר מההתייחסות לפשעי השמאל המדומיין הזה, מטרידה ההתייחסות שלו אל הימין. באופן משונה, עודה מאמץ פה את התפיסה לפיה "הרחבת המחנה" עוברת דרך הכלה מסוכנת של הגזענות הפשיסטית של הימין. הקביעה כי "חלק קטן מהימין קורא מוות לערבים" רק כדי למהר ולשטוח את פשעי השמאל מקטינה באופן מסוכן את האחריות של הימין על ההידרדרות המתמדת של החברה הישראלית למעמקים חשוכים.

במציאות שבה הימין שולט כבר כך וכך שנים טובות ומקדם חקיקה גזענית ואלימה נגד הציבור הערבי, במציאות שבה הקריאות "מוות לערבים" מיתרגמות בירושלים למעשי לינץ' כמעט יומיומיים בצעירים פלסטיניים ולבתי ספר שרופים, האם באמת אפשר לעשות את ההנחה הזו שעודה עושה לימין רק כדי להרים לעצמו את הכדור שהוא רוצה להנחית על ראשו של השמאל? האמנם עדיין אפשר להתייחס אל השוליים האלימים של הימין כאל "קומץ עשבים שוטים"? האם עודה באמת חושב שהשמאל היום מסוכן יותר גם מאברי רן וחבריו?

ייתכן שהקונטקסט לדבריו של עודה היה הניסיון המבורך שלו להידבר עם הציבור המזרחי בישראלי, כפי שטענו חלק מחבריי בחד"ש. באוזניי רבים, דבריו אלה של עודה הדהדו את דבריו של ח"כ ג'מאל זחאלקה בסרט אשכנז. אבל כדי לעמוד על ההבדל העמוק בין שתי ההתבטאויות, כדאי להקשיב במדויק למה שאמר שם זחאלקה: "האשכנזים לקחו לנו את פלסטין, לא המזרחים. לא אלה שאומרים מוות לערבים הם אלה שלקחו לנו את הארץ, אלא אלה שאמרו 'הבאנו שלום עליכם'".

ח"כ ג'מאל זחאלקה, מתוך הסרט 'אשכנז':

לדבר על אתניות

אין ספק כי לניתוח הפוליטיקה הישראלית גם דרך הפריזמה האתנית יש חשיבות עצומה. אבל הנה ההבדל הגדול: בעוד עודה מעמיד את קו החלוקה בין ימין ושמאל, זחאלקה לא חושש להעמיד אותו מפורשות על המימד האתני – אשכנזים ומזרחים.

כלומר דווקא עודה, שמבקש לכונן שיח חדש עם הציבור המזרחי, נרתע מלקרוא לדברים בשמם ובמקום זה נדרש לחלוקה המלאכותית בין איזה שמאל מדומיין לבין ימין שהמזרחים אמורים כנראה לזהות את עצמם בו. תוך כדי כך הוא גם מחדד את הקווים המדומיינים האלה, שזחאלקה לא מכיר בהם כלל.

אפשר וצריך לדבר על חלקנו, המזרחים, בדיכוי הפלסטיני; זחאלקה עושה זאת ללא כחל ושרק בהקשר הספציפי של הנכבה. אבל לנסות ולהסוות את הדיון האתני במסגרת דיון פוליטי עכשווי ו"לרכך" את האוזן המזרחית באמצעות מיזעור האחריות של הימין היום רחוק מאוד מלשרת את המטרה הזו.

וישנו קו חלוקה אחר, חשוב לא פחות, שעודה בחר להתעלם ממנו, והוא הקו הציוני. בסופו של דבר, ההבדלים האידיאולוגיים בין השמאל הציוני לבין הימין הציוני הרבה יותר קטנים מאשר בינו ובין השמאל הלא ציוני. גם זה דבר שבכנסים של השמאל הציוני נמנעים מלדבר עליו בקביעות.

איימן עודה רוצה לדבר עם מזרחים? מעולה וכל הכבוד. יש דרכים אחרות לעשות את זה, ועודה עצמו הפליא לעשות זאת בשתי הזדמנויות לפחות: בדברים המרגשים שנשא על הקשר בין הפלסטינים לתרבות יהודי המזרח, ובפניה האמיצה שלו לדרעי בהצעה לשיתוף פעולה של שקופים. אין כל צורך להעניק שטרות מחילה לימין או לשחרר אותו מהאחריות לגזענות ולפשיזם ההולך ומעמיק בקרב חלקים ניכרים ממנו לצורך כך.

ואם השמאל הציוני כל כך נחוש לקיים ביקורת עצמית, אז שיואיל נא לעשות זאת באופן כן ואמיתי, ולא דרך פסאדה של הזדככות במסווה של ביקורת עצמית, תוך התחנפות מסוכנת לסנטימנטים גזעניים מימין. שיתן לעצמו דין וחשבון אמיתי על המשך אחיזתו במנטרת "היהודית והדמוקרטית" לאור הניסיון של 67' השנים האחרונות. שישאל את עצמו איך כל כך הרבה אנשים המחזיקים בדעות חשוכות וגזעניות – נגד מזרחים, נגד חרדים – מוצאים את דרכם לשורותיו, ולעתים קרובות אף לקדמת הבמות שהוא מספק. מי יודע, אולי זה יביא למצב שבו בכנס הבא יקומו על רגליהם יותר משני ערבים ושלושה מזרחים.

> איימן עודה מגיב לאורלי נוי: הבעיה של השמאל היא הפנייה ימינה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf