newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איחוד הימין קם, הציונות הדתית נעלמה

למרות הנוכחות המסיבית של הציונות הדתית באליטה הממלכתית והצבאית, היא לא הצליחה למצוא ולו מועמד אחד או מועמדת שיובילו אותה בבחירות. עכשיו כדי להתאחד היא שמה בצד את ה"ערכים היהודיים" ובחרה במכנה משותף לאומני עם ניחוח אפרטהייד

מאת:

לצד החגיגות של איילת שקד, נפתלי בנט, רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' על "האיחוד ההיסטורי" ביניהם, מעטים שמו לב לעובדה קטנה אבל משמעותית. שמה של הרשימה החדשה, "איחוד הימין", לא כולל המלה 'דתי' ולא את המלה 'יהודי', ולא שום מלה המצביעה על האופי ה"אמוני" של המפלגה החדשה. לא "המזרחי" (ראשי תיבות של 'מרכז רוחני"), תנועת האם של הציונות הדתית, לא "המפלגה הדתית-לאומית", המפד"ל, שליוותה את המפה הפוליטית בישראל במשך עשרות שנים, ואפילו לא "הבית היהודי" של שלוש מערכות הבחירות האחרונות. יוק.

"עכשיו נעלמה הציונות הדתית", כתב בדף הפייסבוק שלו יצחק מאיר, מי שעמד במשך שנים בראש ימין אורד, ממוסדות הדגל של החינוך הדתי, היה בכיר במפד"ל של יוסף בורג, ושימש כשגריר בשוויץ ובלגיה, "…נפלו המסכות, אין לא מרכז רוחני ולא מפד"ל ולא בית יהודי. יש איחוד הימין. הציונות הדתית והימין, היינו הך… זה שמהיום ואילך 'ציונות דתית' הולכת לכנסת תחת דגל שכתוב בו רק ימין מעורר בי עצבת. דבר אין לי עם בעלי השקפות הקרויות היום ימין… זו דרמה… השבר עכשיו הוא היסטורי".

מאיר שם אצבע על נקודה חשובה. מפלגת העבודה, עם כל הגלגולים שעברה ועם כל הביקורת שהוטחה בעמיר פרץ בעשרת הימים האחרונים, שמרה על השם שלה, שירשה ממפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל. יורשי המפד"ל, מפלגה היסטורית כמעט כמו מפא"י, השילו מעל עצמם את ההגדרה הדתית-יהודית כאילו היתה זוג גרביים ישנות.

השינוי הזה מתבטא, כמובן, גם בעובדה שהמפלגות שעדיין רואות את עצמן מייצגות את הציונות הדתית, ושכמעט כל מצביעיהן באים מהציבור הזה, החליטו להעמיד בראשן את שקד, אשה לא דתיה ואפילו לא מסורתית. המהלך הזה אכן עורר התנגדות של חלק מהרבנים. "בראש המפלגה הדתית לאומית חייב לעמוד יהודי ירא שמים ששומר תורה ומצוות", כתבו עשרות רבנים, ביניהם רבנים בולטים כמו הרב שלמה אבינר והרב שלמה אליהו, בעצומה שפרסמו בזמן הדיונים על הרכבת הרשימה. "אין זו סוגיה פרסונלית אלא סוגיה ערכית ציבורית של שימת נושא יהדותה של מדינת ישראל כנושא המרכזי של המפלגה הדתית לאומית".

איילת שקד, ראשת איחוד הימין מגיעה לפגישה עם סגנה רפי פרץ (יונתן זינדל / פלאש 90)

ראשת איחוד הימין מגיעה לפגישה עם סגנה רפי פרץ (יונתן זינדל / פלאש 90)

אבל מול הסיכוי להשיג מספר דו-ספרתי של מנדטים בבחירות הקרובות, "הסוגיה הערכית" הזו זזה הצידה. התחושה בציבור הדתי – סיפר לי ידיד חובש כיפה החי בישוב דתי – היא של "היכונו לביאת המשיחה", כלומר שקד. ברשתות החברתיות הופץ באופן ויראלי טקסט סאטירי שבו מסופר על "בת פרעה", המבקשת "להציל ילד יהודי", בעוד "איש מזוקן", המסתתר בין ענפי הגומא, דורש ממנה לעזוב את התיבה. "איזו צורה יש לזה שאישה חילונית תציל את עתיד העם היהודי?", הוא גוער בה. בכלל, הוא אומר לה, "לשלוח יד לתיבות בנהר זה יותר תפקיד גברי", אבל התינוק בתיבה קורא בקולו הקטן שלא איכפת לו שאפילו פרעה עצמו יציל אותו, ובת פרעה-שקד נענית לו ומצילה את משה, ואת העם היהודי כולו. יש פה כמובן לעג לרבנים ולשוביניזם הגברי שלהם, אבל לא פחות מעניין ששקד מצטיירת כאן לא רק כלא-דתייה, אלא אפילו כלא-יהודייה. יש דברים חשובים יותר מדתיות או אפילו מיהדות.

לא מדובר רק בטקסטים מהסוג הזה. בסוף השבוע כתב מוטי קרפל, לשעבר עורך "נקודה" ומי שהיה האב הרוחני של משה פייגלין ותנועת "מנהיגות יהודית" שלו, מאמר ב"מקור ראשון" תחת הכותרת "עם ישראל מחכה לנו". הציונות הדתית נועדה להנהיג את עם ישראל, כתב קרפל, כפי שחושבים ואומרים רבים בציונות הדתית, ולשקד יש תפקיד מיוחד בתהליך הזה. "שקד – לא אף על פי שאינה דתית, אלא מכיוון שאינה דתית – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן, גם אם הוא עצמו עדיין אינו יודע זאת", כתב קרפל.

"שקד - לא אף על פי שאינה דתית, אלא מכיוון שאינה דתית - מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן, גם אם הוא עצמו עדיין אינו יודע זאת"

על פניו, יש כאן משהו מוזר. הציבור הדתי-לאומי מוערך ב-12 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית, קרוב ל-800 אלף איש. מדובר באוכלוסייה חזקה, שזוכה לתקציבים ולקידום בשירות הציבורי הרבה מעבר לחלקה היחסי באוכלוסייה. התקציב לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי גבוה ב-30 אחוז מההשקעה בתלמיד בחינוך הממלכתי, והתוצאות בהתאם: קרוב ל-70% מהציונים הדתיים הם בעלי השכלה אקדמית מלאה, כשמתוכם קרוב ל-20% בעלי תואר שני. ארבעה מקרב 15 שופטי בית המשפט העליון הם דתיים, יותר מפי שניים מחלקם באוכלוסייה, וגם בערכאות אחרות ייצוגם גבוה. כך גם במשרד החינוך ובמשרדים אחרים. וכמובן שיעורם בקצונה בצבא הוא עצום. לפי ההערכות, 40 אחוז מבוגרי קורס קצינים הם חובשי כיפות.

ובכל זאת, למרות הנוכחות המסיבית שלהם באליטה הממלכתית – כולל האליטה הצבאית, ספקית בכירים למפלגות המרכז ועכשיו גם השמאל – הציונות הדתית לא הצליחה למצוא בקרבה ולו מועמד אחד או מועמדת אחת שיובילו אותה לבחירות הקרובות, והם נאלצו כמעט להתחנן בפני שקד שתיקח את ההובלה. אין ספק שיש כאן הודאה בחולשה, והיא קשורה למה שקרה בבחירות באפריל. נפתלי בנט האמין שהוא יהיה האיש שיצא מתחומי המגזר ויכבוש את הציבור הכללי בישראל, שרק מחכה לציונות הדתית, לפי קרפל ולפי רבים-רבים אחרים בציבור הזה. עם הדתיות-לייט שלו והכיפה הקטנטנה, בנט היה משוכנע שהוא יוכל לעבור מהקרון האחורי לעמדת נהג הקטר. זה התברר ככישלון מוחלט. בנט לא הצליח לעבור את אחוז החסימה וכמעט ולא הביא מצביעים חילונים.

איזו צורה יש לזה שאישה חילונית תציל את עתיד העם היהודי? בת פרעה מצילה את משה (פיטר פאול רובנס)

איזו צורה יש לזה שאישה חילונית תציל את עתיד העם היהודי? בת פרעה מצילה את משה (פיטר פאול רובנס)

המסקנה של קרפל היא לא רק ששקד תוכל להציג את "הפנים היפות" של הציונות הדתית, ביטוי שבוודאי יש לו כפל משמעות, לא רק שאין בעיה עם כך שהיא איננה דתיה, אלא שיש בכך משום יתרון. דווקא השיער החשוף של שקד, על פי התפיסה הזו, הוא היחיד שיכול להסתיר את הכיפות ואת השביסים שהציבור הכללי – כך מסתבר – כנראה נרתע מפניהם. שקד אמורה לתפקד כמעין מסכה, מעין בושם – אם נשתמש בדימוי ששקד עצמה אימצה בבחירות באפריל – שיאפשר לציבור הכללי לקבל על עצמו את ההנהגה הדתית שהוא בעצם מחכה לה.

ב. מיכאל עמד על הצביעות הכרוכה בכך שאותם רבנים חרד"לים שמטיפים נגד שילוב נשים בצבא ונגד שירת נשים ותומכים ב"טיפולי המרה" ללהט"בים, פתאום מוכנים להמליך עליהם אשה ועוד חילונית. "לפתע תמו 'הערכים', שהמחנה החרד"לי מבקש להתהדר בהם", הוא כתב ב"הארץ". "לפתע התאדו כל קשקושי המוסר הנשגב, הצניעות המתנשאת, העיניים המתגלגלות, הצדקנות הדביקה, הלהט המתוזמר והאצבעות המתנופפות בנחרצות מזויפת מול קהל התינוקות שנשבו במכינות".

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. למרות עוצמתה הפוליטית, הציונות הדתית לא הצליחה "להתנחל בלבבות", כפי שנהגו שם פעם לומר. מפעל ההתנחלויות הוא גדול, אבל רוב הציבור עדיין לא תומך בו. גם אחרי רצף של יותר מעשור של ממשלות ימין, לא סופח אפילו סנטימטר נוסף בגדה המערבית. גם ירושלים, למרות כל המאמץ שהושקע ב"ייהוד" שלה, נשארה במידה רבה עיר פלסטינית. והציונות הדתית עצמה נקרעת בין החרד"לים מצד אחד והדתיים הליברלים מצד שני, ועוד זרמים רבים אחרים. הזיגזג של רפי פרץ בעניין טיפולי ההמרה הוכיח את הנתק בין הרבנים ובין הציבור שלהם. כבר מזמן אי אפשר לדבר על "הציונות הדתית" כמקשה אחת.

הפתרון שמצאו שקד, בנט, פרץ וסמוטריץ' הוא לשים בצד את "הערכים היהודיים", משום שהם מתקשים מאוד להסכים עליהם ובכל מקרה רוב הציבור הכללי אינו קונה אותם, ולהתרכז במכנה משותף לאומני בעל ניחוחות אפרטהיידיסטים (ראו דבריו של פרץ באותו ראיון לדנה וייס). לכן אפשר היה בקלות כזו לוותר על התואר 'דתי' או 'יהודי', לכן אפשר היה למנות אשה חילונית, רק משום שנראה שהיא מייצגת את הרעיונות האלה באופן המוצלח ביותר. הציונות הדתית, אמר לי השבוע ידיד חובש כיפה, החליטה סופית השבוע "להרוג את אלוקים ולשים במקומו את המדינה".

מה שעושה את כל העניין לפתטי עוד יותר הוא שגם שהמהלך "ההיסטורי" זה, כפי שכתב גדעון מאיר, לא צפוי להביא את הציונות הדתית למחוזות חדשים. לפי הסקרים, בראשותה של שקד "איחוד הימין" צפוי להשיג 12 מנדטים, בדיוק מה שהשיג בנט ב"בית היהודי" ב-2013 או מה שהשיג יוסף בורג בראשות המפד"ל ב-1977, לפני יותר מארבעים שנה. המחנה לא גדל, אבל הרטוריקה שלו משתנה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf