newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי 20 שנה בי-ם: צו גירוש לעיתונאי פלסטיני כ"שוהה לא חוקי"

מוסטפא אל-חרוף חי במזרח ירושלים מגיל בגיל 12, התחתן, אבל לא קיבל מעמד. עכשיו ישראל מבקשת לגרש אותו אף שאין לו אזרחות אחרת. השב"כ גם טוען שהוא "סיכון ביטחוני". "לא פעלתי נגד החוק, אין לי לאן ללכת", הוא אומר

מאת:

מוסטפא אל-חרוף – עיתונאי פלסטיני שנולד באלג'יריה לאב ממזרח ירושלים, חי במזרח ירושלים כבר עשרים שנה מאז שהיה בן 12, נשוי לפלסטינית ממזרח ירושלים ואב לתינוקת – עצור כבר כחודש כ"שוהה בלתי חוקי" וצפוי להיות מגורש לירדן, למרות שאין לו אזרחות ירדנית או כל אזרחות אחרת. "במשך 18 שנות עבודתי, לא ראיתי מקרה שעצרו אדם שהגיע לירושלים כילד על שהייה בלתי חוקית. למוסטפא אין מקום אחר שבו יוכל להיות חוקי״, אומרת עורכת דינו עדי לוסטיגמן, המייצגת אותו מטעם המוקד להגנת הפרט.

"זאת הפעם הראשונה שאני בכלא, קשה לי שהמשפחה שלי רואה אותי במצב הזה", אמר אל-חרוף בקול חנוק מדמעות בעת הדיון בעניינו שהתקיים בשבוע שעבר. "אני מכיר את עצמי, לא עשיתי שום דבר לא חוקי בעשרים השנים שאני חי פה", התייחס אל-חרוף לטענות של השב"כ נגדו כאילו יש לו קשרים בחמאס. "אם עשיתי משהו, שייקחו אותי לכלא, אבל לא אמרו לי דבר. אני צריך להבין את ההאשמות".

סיפורו של אל-חרוף הוא מפותל ומורכב, אבל משקף את מצבם הבעייתי של הפלסטינים במזרח ירושלים: הם נחשבים תושבים, והתושבות שלהם יכולה להישלל מהם בכל רגע נתון, גם אם נולדו בירושלים וגם אם "רק" גדלו וחיו בה. תושבים על תנאי.

אל-חרוף נולד בשנת 1986 באלג'יריה, בן לאב פלסטיני ממזרח ירושלים ולאם מאלג'יריה. כשהיה בן קצת יותר מ-12, בשנת 1999, המשפחה עברה לגור במזרח ירושלים. כמו פלסטינים רבים, לאב לקח שנים רבות להסדיר את מעמדו, משום שחי בחו״ל זמן ממושך. לאחר שהאב קיבל סוף סוף מעמד, הוא פנה להסדיר גם את מעמדם של ילדיו. אולם בקשתו של מוסטפא נדחתה, משום שהיה כבר "מבוגר" מדי –  בן 18 וארבעה חודשים.

"המשפחה טופלה בלשכה של משרד הפנים בדרך שכם, לשכה במצב קטסטרופלי עם תורים של ימים", מספרת עו"ד לוסטיגמן, "לא היו נהלים להורה שרוצה לרשום את ילדיו. לכן, שלא באשמתה, למשפחה לקח הרבה מאוד זמן לבקש מעמד בשביל הילדים שלה".

גדל בירושלים, התחתן בה, ועכשיו מועמד לגירוש. אל חרוף בבית משפט עם אשתו ובתו

גדל בירושלים, התחתן בה, ועכשיו מועמד לגירוש. אל חרוף בבית משפט עם אשתו ובתו

לאחר הסירוב, פנה אל-חרוף לוועדה הומניטרית, אבל גם היא דחתה את בקשתו לקבל מעמד. לאחר הליכים נוספים הוענקה לו ב-2014 אשרת ב׳1, הניתנת בדרך כלל לעובדים זרים. ״המדינה מתייחסת לילדים שנולדו למזרח ירושלמים בחו״ל כאל זרים", מסבירה לוסטיגמן, "ומגדירה את הבקשות של הילדים האלה כאל איחוד משפחות, גם אם מדובר בתושב שיצא לחו״ל לצורך לימודים".

"כל חיי אני חי בכלא גדול – ירושלים"

"הגעתי לכאן כילד, זאת לא היתה הבחירה שלי לגור פה", סיפר אל-חרוף למיכאל זילבשמיד, הדיין בבית הדין לעררים של משרד הפנים, שם התנהל הדיון. "כל חיי אני חי בכלא גדול – ירושלים. עשרים שנים אני מחכה לתעודה. הלכתי לירדנים ואמרו לי שאני פלסטיני. הפלסטינים אמרו לי שאני מישראל. הישראלים אומרים שאני ירדני. אני שואל את משרד הפנים – מי אני?"

מה ש"סיבך" עוד יותר את מצבו של אל-חרוף היא כנראה העובדה שהוא עיתונאי. בשנים האחרונות עובד אל-חרוף כצלם עבור סוכנות הידיעות הטורקית ״אנדולו״, לפני כן עבד כעצמאי ותיעד הפגנות ועימותים בעיר העתיקה ובתוך מתחם אל אקצה. כעת טוענים במשרד הפנים, כי בידי השב״כ מידע לפיו הוא פעיל חמאס ונמצא בקשר חברים בהתאחדות בלתי מותרת.

"הטעמים הביטחוניים" שימשו כבר כסיבה לדחות את בקשתו לחדש את האשרה שלו ב-2015. עורכי דינו הבינו אז ש"הטעמים הביטחוניים" התייחסו לפרסומים שלו בפייסבוק, שם הרבה אל-חרוף לפרסם את צילומיו העיתונאיים (ב-2016 הוא סגר את חשבון הפייסבוק שלו). לכך התווספה תקרית שבה נעצר סמוך למתחם אל אקצה והואשם בתקיפת שוטר. אל-חרוף טען שהוא זה שהותקף, ובאופן נדיר טענתו התקבלה. התיק נגדו נסגר, והשוטר הורשע בהליך משמעתי במח"ש.

הלכתי לירדנים ואמרו לי שאני פלסטיני. הפלסטינים אמרו לי שאני מישראל. הישראלים אומרים שאני ירדני. אני שואל את משרד הפנים - מי אני?"

ב-2016 התחתן אל-חרוף עם פלסטינית ממזרח ירושלים ונולדה להם בת שהיום היא בת שנה וחצי. בעקבות נישואיו הגיע אל-חרוף להסכמה עם משרד הפנים שיעבור להליך של איחוד משפחות ויוותר על ההליך ההומניטרי. בהליך החדש נבדק העניין הביטחוני והפלילי, ולכן הטענות שהועלו בעבר לא נמחקו.

ב-21 בינואר השנה, הודיע משרד הפנים לעו"ד לוסטיגמן שבכוונתו לסרב לבקשה לאיחוד משפחות. אל-חרוף הגיש ערר על ההחלטה, אבל שעות ספורות מאוחר יותר, באישון לילה, פשטו כוחות משטרה ופקחי הגירה על בית בשכונת ואדי ג׳וז ועצרו אותו. בתחילה הם הורו גם לאשתו לארוז את חפציה ולהתלוות אליהם, יחד עם בתם התינוקת, אך לבסוף השתכנעו שהיא אכן תושבת מזרח ירושלים. את בעל הבית שמשכיר את הדירה לאל חרוף, עצרו השוטרים בחשד להלנת שב״ח. בעל הבית שוחרר בהמשך.

מאז מעצרו, מוחזק אל-חרוף בכלא גבעון ומחכה להחלטה בעניינו. לדיון הוא הגיע מלווה באנשי שב"ס ולא ניתן לו לחבק את אשתו או את בתו התינוקת.

בדיון טענה עו"ד לוסטיגמן כי לא ניתן לגרש את אל-חרוף משום שאין לו מעמד באף מדינה. במשרד הפנים טענו כי יש לו דרכון ירדני, אולם לטענתה של עו"ד לוסטיגמן, הדרכון הזה נועד לעזור לפלסטינים להגיע למדינות ערב דרך ירדן, אך הוא לא מקנה שום מעמד ולא מאפשר לגור שם.

נציגת משרד הפנים הודתה שאל-חרוף הוא לא אזרח ירדני, אך התעקשה לגרש אותו לירדן. "בדיקה לגבי עצור ספציפי נעשית כשיש החלטה סופית שאפשר להרחיק אותו", היא אמרה בדיון. "אדם שמחזיק מסמכי נסיעה הוא בר הרחקה. אם תהיה בעיה, נתמודד איתה".

הואשם בתקיפת שוטר, אבל בסופו של דבר השופט הורשע בתקיפתו. אל-חרוף במעצרו הקודם (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

הואשם בתקיפת שוטר, אבל בסופו של דבר השופט הורשע בתקיפתו. אל-חרוף במעצרו הקודם (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אין לו שום זיקה לירדן"

"האם ניתן לגרש אדם למקום שהוא לא אזרח בו?" תהתה עו״ד לוסטיגמן במהלך הדיון, "להבנתנו – לא. אפילו הדבר אם אפשרי מבחינה טכנית, לאל-חרוף אין שום זיקה לירדן, אין לו משפחה, אין לו אפשרות לחיות שם באופן חוקי. אין לו אפשרות לחיות בשום מקום, והוא לא יכול לעבור עם משפחתו לשום מקום."

אולם בפני בית המשפט לא עלו רק שאלות המעמד האזרחי של אל-חרוף. לאחר מעצרו טענו במשרד הפנים כי הגיעו אליהם "חומרים חסויים" מהתקופה האחרונה, בנוסף לאלו שהוצגו במסגרת הליך איחוד המשפחות, ולפיהם אל-חרוף הוא "פעיל חמאס, מעורב בפעילות בלתי חוקית ומצוי בקשרים פעילים בהתאחדות בלתי חוקית". זאת למרות שאל-חרוף מעולם לא נעצר או הואשם באשמות כאלה בעשרים השנים שהוא חי במזרח ירושלים.

אל-חרוף הכחיש את הטענות. "אני עובד עם סוכנות אנדולו שפועלת בצורה רשמית בישראל", הוא אמר בבית המשפט, "החוזה שלי אומר שאני צריך לעבוד לפי כללי העיתונות הישראלים, אני לא משויך לאף צד. אני עיתונאי, אני לא כותב, אני מצלם". לגבי הטענה שהיה בקשר עם גורמי טרור, אמר: "שיתנו לי רשימה עם מי אסור לי לדבר ויפרסמו אותה לכל העיתונאים".

טורגט אלפ-בוירס, מנהלו של אל-חרוף בסוכנות אנדולו, אמר שהטענות נגדו נראות לו מגוחכות. "זו פגיעה בחופש העיתונות בישראל", טען בבית המשפט. עו"ד לוסטיגמן טענה כי "מכיוון שהוא צלם, אנשים מתקשרים אליו. אנשים שהוא מכיר ושהוא לא מכיר, והוא הולך לצלם". גילוי נאות: אני עצמי מכיר את אל-חרוף מהעבודה העיתונאית שלו.

במהלך הדיון ביקש הדיין מנציגי שב"כ להגיע לאולם כדי לדון בחומר החסוי שהוגש. קשה לתאר את המעמד האבסורדי: עורכת הדין של אל-חרוף, ואל-חרוף עצמו, התבקשו לצאת, ועו"ד לוסטיגמן נאלצה להציג מראש שאלות לדיין כדי שישאל בשמה את נציגי השכ"ב. נציגת משרד הפנים נשארה באולם.

עו״ד לוסטיגמן ביקשה מהדיין לשאול את נציגי השב״כ האם הפעילות שהוזכרה בחומר החסוי קשורה במישרין או בעקיפין לעבודתו של אל-חרוף כצלם עיתונאות ומדוע לא נחקר על החשדות עד כה. לאחר דיון חסוי של כחצי שעה, הקריא הדיין את תשובות השב"כ שבהן נטען כי "קיים מידע מעבר לעבודתו של העורר (אל-חרוף)". בשב"כ לא הסבירו מדוע לא חקרו את אל-חרוף עד כה.

באופן לא מפתיע, הערר נדחה. "אכן העובדה כי בפני העוררים לא נפרס המידע המצוי בידי שירות הביטחון מקשה על יכולתם להגיב או להפריך את המידע", כתב זילברשמיד בהחלטתו שפורסמה ביום ראשון השבוע, "אבל לא קמה עילה" להתערב בהחלטה לדחות את בקשתו של אל-חרוף  לאיחוד משפחות. "לשר הפנים ניתן שיקול דעת נרחב בעת שקילת בקשתו של אדם לקבל מעמד בישראל. הדברים נכונים וברורים עוד יותר שעה ששר הפנים סבור כי מצד המועמד נשקפת סכנה לשלום המדינה ושלום הציבור".

עו"ד לוסטיגמן לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. חבריו משפחתו של אל-חרוף שאחרי פרסום המקרה, יווצר לחץ בינלאומי שיעצור את הגירוש.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf