newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי הסכמי הנורמליזציה, הכעס בעולם הערבי על ישראל רק יגבר

נתניהו משתמש בהסכמים ה"היסטוריים" עם מדינות המפרץ כשפן שיחלץ אותו מהמשבר הפוליטי. אבל התחושה היא שבמרחב הווירטואלי הערבי, ישראל עדיין נתפסת כעם כובש הכורת ברית עם דיקטטורים. את המחיר היא תשלם בסופו של דבר

מאת:

בכל פעם שנתניהו עולה לנאום ולתדרך את הציבור בנושא המאבק בווירוס הקורונה, הוא מזכיר בהתרגשות רבה את הסכמי השלום הטריים עם מדינות שלעולם לא ירו כדור אחד לעבר ישראל.

נראה שהפתרון למצוקתו הפוליטית של נתניהו בצל כשלונו בניהול משבר הקורונה, העלייה בתחלואה, המשבר שהמשק זוחל אליו, המחאה שמסרבת לדעוך גם בצל הסגר ההרמטי, וברקע כמובן שלושה כתבי אישום – הוא הסכמי נורמליזציה עם כמה מדינות ערב. זה השפן שיש לו בכובע.

המיליונים ששפכו השליטים במפרץ על תעמולה בעד ההסכמים לא עזרו. מחאה פלסטינית נגד ההסכם עם האמירויות ובחריין ליד שכם (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

לא יודעת כמה מהאזרחים היהודים בישראל עדיין קונים את הסיפורים על "הסכמי שלום פנטסטיים והיסטוריים", כמה מהם מאמינים ששליטים רודנים באמירויות או בבחריין יכולים למחוק את העוינות בעולם הערבי שנבנתה מאז כיבוש פלסטין לפני 73 שנים?

אני, באזרחית פלסטינית במדינה הזו, יש לי יתרון מולד של שפת אם ערבית, שאין לרוב היהודים הכמהים לשלום עם שכניהם העשירים מרחוק, ובו בזמן מתעלמים מהפלסטינים שחיים מעבר לגדר תחת הכיבוש. ישראלים שמסרבים לדבר את השפה הנפוצה בשכונה המזרח התיכונית הבוערת, ובאותה נשימה חוגגים את חוק הלאום שמוריד את מעמד השפה הערבית במקום לחזק אותה.  ואני יכולה להעיד מהשטח הווירטואלי של ממלכות פייסבוק וטוויטר, שהעם בבחריין, באיחוד האמירויות, ובוודאי בסודן ועומאן, אינו מתלהב מהסכמי נירמול היחסים שטראמפ מפזר בחלק הזה של העולם בשלהי כהונתו.

טראמפ מנסה לכפות על כולם עסקאות שלום כלכליות הבנויות על קידום אינטרסים הדדיים. מדינות ערב, העומדות בתור בפתח הבית הלבן כדי לחתום על העסקאות האלה, באות עם רשימת מכולת. איחוד האמירויות רוצה עוד נשק כדי להמשיך את הכיבוש בתימן ולאחוז בעוד חופים ונמלים, שהתברכה בהם המדינה הכי ענייה בחצי יבשת ערב. אתה באות עומאן ובחריין, שתי מדינות זוטרות, התלויות פוליטית וצבאית בערב הסעודית ובבעלת בריתה, איחוד האמירויות.

סודן נמצאת במצב רעוע אחרי הדחתו של עומר אלבשיר בהפיכה בתמיכת הצבא, המשטר שם אינו יציב, והוא זקוק לכל סיוע כלכלי מארצות הברית, במיוחד עכשיו לאחר שאסון טבע הטביע את העיר הכי גדולה במדינה והשאיר מאות אלפי אזרחים חסרי כל ותלויים במשטר ובסיוע הומניטרי בינלאומי. תמורת הטבות כלכליות של ארה״ב לסודן, והוצאה מרשימת המדינות תומכות הטרור, אולי נזכה לתמונה חדשה של נתניהו, טראמפ ונשיא אפריקאי שלא נבחר מחייכים לרגלי מדשאות הבית הלבן.

בראש המדינות שנדחפות לעשות עסקים עם ישראל עומדים מלכים ונסיכים שלא נבחרו, ורצונות העמים תחת שלטונם אינם חשובים להם. הם חפצים בנשק ובטכנולוגיה מבית היוצר של מעצמת המלחמה הישראלית כדי להמשיך לדכא את עמם ולכבוש ולהרוס מדינות כמו תימן, סוריה ועיראק.

אולם העמים הערבים לא משתכנעים בקלות. בבחריין – מדינה שאין בה חיים פוליטיים חופשיים, אין מפלגות, והאקטיביזם הפוליטי מתקיים במרחב הווירטואלי וגם שם הוא נרדף ונאכף ביד ברזל – קואליציה של ארגונים חברתיים הכריזה שלא תתמוך בשום צורה של הסכם המתעלם מהעוול שנעשה לעם הפלסטיני. אקטיביסטים, עיתונאים ופעילי זכויות אדם שחיים מחוץ למדינות שחתמו הסכמים עם ישראל משקפים את רחשי ליבם של האזרחים הפשוטים, שרואים את הכניעה והבגידה של השליטים שלהם, אבל ידיהם קצרות ואינם יכולים להתנגד.

אם ישראל צריכה לפחד עכשיו ממשהו במזרח התיכון, זה מהתגברות הכעס והזעם נגד האג׳נדה שלה, המביאה את הרודנים שחתמו אתה על הסכמים לדכא עוד יותר את ניצני הדמוקרטיה במדינות שלהם בשם השלום עם ישראל.

טקס החתימה על ההסכם עם האמירויות ובחריין וושינגטון (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

טקס החתימה על ההסכם עם האמירויות ובחריין וושינגטון (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

זו הסיבה שממשלת המעבר בסודן מהססת אם להיכנס לעסקת שלום מפוקפקת עם ישראל לקראת בחירות הצפויות במדינה בעתיד, שכן כל שליט שמתקרב לישראל נתפס כבוגד בפלסטינים וסיכוייו להיבחר קטנים.

באיחוד האמירויות, ובמדינות אחרות במפרץ, שם נעלמים מתנגדי הנורמליזציה מהמסך וחלקם מהעולם, השקיעו מיליונים בהסברה פרו-ציונית ואנטי-פלסטינית: סדרות טלוויזיה ברמדאן, תוכניות סאטירה, תוכניות אירוח ומאמרי דעה פרי עטם של עיתונאי החצר של ארמונות הפאר, שעוד מעט יצטרכו להתמודד עם מזוודות הכביסה המלוכלכת של הגברת נתניהו.

אולם גם צבא המקלדת הזה, שזכה לשם "הזבובים האלקטרונים", לא הצליח עדיין להלבין את פני עסקאות הנורמליזציה של ישראל בעיני העם השבוי.

ארה״ב רחוקה מהאיזור, אבל הזרוע המבצעת, היד שמתלכלכת היא ישראל הקטנה, והיא הרבה יותר קרובה ופגיעה

כדוגמה יכול לשמש המקרה של צעיר פלסטיני בשם נוסייר יאסין מעראבה שבצפון הארץ, שתחת השם "נאס דיילי" מייצר קטעי וידאו יומיים שעוקבים אחריהם מיליונים ברחבי העולם במטרה להפיץ כביכול את "הטוב המשותף".

אחד הנסיכים מאיחוד האמירויות זיהה את האיש המוכשר הזה, אזרח ישראלי דובר ערבית, ובצעד חכם החליט לגייס אותו למערכת ההסברה הישראלית-אמיראתית. אולם הקשר בין הצעיר השאפתן, הכסף השופע מהמפרץ, וישראל הכמהה להכרה – נחשף, ונגד יאסין מופעל קמפיין אגרסיבי במיוחד מצד תנועת הBDS. כל הפרויקט המתוכנן שנועד להלבין את ישראל נמצא במשבר תדמיתי קשה כרגע.

דוגמה שנייה הוא תוצר אומנותי מכוער, שהוכרז כפרי של שיתוף פעולה היסטורי וראשון במינו בין אמן ערבי מאיחוד האמירויות (וליד אלקסמי) ואמן ישראלי (אלקנה מרציאנו). הלחן והתוכן בעייתיים ורדודים, והמילים של השיר מסתכמות באמירה אחת "אהלן וסהלן, סלאם עליכום, מתי תבואו להתארח", תוך שימוש בכל הסטריאוטיפים האוריינטליסטים: גמל מדברי צץ לו בפריים, קפה ערבי בפינג׳אן, אוכל כיד המלך, ודבקה פלסטינית. רק לא הבנתי איזה חלקים מ"התרבות הישראלית" נתרמו לטובת יצירת המופת הזו, אם האירוח, האוכל, הקפה והדבקה הם כולם ערבים?

יהודים רבים שיבחו ועודד את אלקנה מרציאנו, אולם דוברי הערבית מכל העולם מקיאים את הבוז שלהם באין ספור הודעות שליליות, בדיחות, לעג וקללות עסיסיות נגד הזמר האמיראתי.

לטווח הארוך, ישראל צריכה לדאוג מאד מהזעם שמצטבר נגדה בקרב העמים במדינות באזור. הדיכוי, האלימות, המעצרים הפוליטיים והשתקת התנועה לחופש הביטוי – כל התופעות האלו יתגלגלו לפתחה של ישראל בסופו של יום, בצדק או לא בצדק. "ציר הרשע" ארה״ב-ישראל, שתומך במשטרים דיקטטורים כמו אלו שיש ברוב מדינות ערב, ייתפס כאחראי להם. ארה״ב רחוקה מהאיזור, אבל הזרוע המבצעת, היד שמתלכלכת היא ישראל הקטנה, והיא הרבה יותר קרובה ופגיעה.

אני לא משלה את עצמי. ההתנגדות העממית הסמויה של הערבים במזרח התיכון לא נובעת מתמיכה מוחלטת בפלסטינים ובזכותם לשחרור. יש כמובן הזדהות וסולידריות בין עמים מדוכאים, אבל יש גם מי שמנצל  את הכיבוש ואת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כסמל ללאומיות הערבית האיתנה, כאלו כיבוש פלסטין הוא המכנה המאחד לכל אומות ערב.

אבל חשוב לדעת שרוב הערבים בעולם, לא חשוב באיזו מדינה הם חיים, אינם מבדילים בין יהודים, ציונים וישראלים, בין ימין ושמאל, בין דתים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים. מבחינתם זו חבילה אחת של עם כובש. גם העובדה שהערבים מכירים בכך שישראל היא עדיין יותר דמוקרטית מרוב מדינות ערב לא עוזרת לה, שכן הערבים אומרים לעצמם שהעם בישראל בחר את ההנהגה הזו, הוא לא ירש אותה והיא לא נכפתה עליו בהפיכה צבאית, ולכן יש לו אחריות על הבחירות שלו.

הכל מורכב, אני יודעת. לי לקח שלושים שנה לפרק את החבילה הזו כדי להתחבר ולזהות שותפים ובעלי ברית אידיאולוגים. כדי לתאר את המצב העתידי של יחסי ישראל ומדינות ערב, העם היהודי אל מול העם הערבי בחרתי לכם את הפתגם הבא: اللي مش قادر عالحمار بيتشاطر عالبردعه, כלומר מי שלא מצליח להכניע את החמור הגדול (ארה״ב או המלך, הנסיך, והרודן תוצרת הבית) עושה שרירים על האוכף, שהוא בסך הכל כלי ששמים על החמור, רוכבים עליו, ועליו אפשר לכעוס חופשי. ישראל בפתגם הזה היא האוכף.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf