אחרי הגליל והנגב, מגיע ייהוד הכרמל בגיבוי חוק הלאום

אי אפשר להבין את מדינת ישראל מבלי להבין את זיקתה לקרקעות – החל מהטמעת המונח "גאולת קרקעות", עד למדיניות מפלה בהקצאה של הקרקעות, לצד הפקעה מתמשכת.

היום, קק"ל שולטת במאות אלפי דונמים שהיו בעבר בבעלות ערבית. באחוזים זה חוצה את רף 90% מקרקעות המדינה. והשאיפה לצמצם את הנוכחות ואת הפיתוח הערבי רק הולכת ומתחזקת.

בגליל למשל, זו כבר הפסיקה להיות תכלית סמויה מזמן. ייהוד הגליל הפך למונח בעל קונוטציה חיובית, כזה שמקדם ערכים יהודיים. גורמים בימין, כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד למשל, כבר מציינים שזו אינה מילה גסה, ונשענים על מעמדו הנורמטיבי של חוק יסוד הלאום כמשענת לקידום אי-שוויון מובהק.

המונח "ייהוד הגליל" מבטא אתו את האידיאולוגיה של צמצום הנוכחות הערבית באזור, או לכל הפחות הפיכתה ללא אטרקטיבית על ידי יצירת טבעת חנק סביב היישובים הערביים ואי מתן היתרים להרחבה שלהם.

ג'דידה-מכר, למשל, הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו מדינת ישראל יכלה לגרום לזמן לעצור מלכת – מי שהיה ביישוב לפני 20 שנה ויחזור אליו היום לא יראה בו כל שינוי משמעותי. 21 אלף תושבים, ביישוב שמשתרע על פני 9.7 קמ"ר, כאשר רק 21% מהשטח בערך מיועד למגורים. זו צפיפות שמתאימה למחנה פליטים זמני ולא ליישוב במאה ה-21.

זוהי האסטרטגיה בגליל, שמצדה השני כוללת גם הפקעת קרקעות, פתיחת מכרזים ליהודים בלבד ועוד. למשל, תוכנית כפר ורדים מלפני עשר שנים, שייעדה קרקעות של תרשיחא לאזור תעשייה.

אסטרטגיה דומה ננקטת בנגב, בין אם על ידי הכללה של אדמות כפרים "לא מוכרים" במסגרת הרחבת תחום השיפוט של היישוב עומר בנגב; או מימוש תוכנית "דרך היין", שנועדה בין השאר להכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית של יהודים בנגב (חוות בודדים), כדי לשמר את אופיו היהודי של האזור.

קצרה היריעה מלהעמיק בסוגיה. היא מלווה את הממסד הציוני עוד מראשית ימיו, וחילחלה לכל מערכות המדינה, עד שנאמרה בפה מלא בסעיף 7 לחוק הלאום. אמנם עדיין לא ניתנה לו פרשנות על ידי בית המשפט העליון – זו צפויה להגיע בחודש הקרוב – אך זה לא מונע מחברי הכנסת ומשרים בממשלת ישראל להפוך אותו לכלי חוקתי שמכשיר אפליה ואי-שוויון.

באחרונה אירעה תפנית שמסמנת שינוי משמעותי באסטרטגיה. צה"ל פירסם לכל משרתיו הודעה שקוראת להצטרף למיזם מגורים צבאי בדלית אל כרמל, שכולל 95 יחידות דיור "בבניינים מדורגים של 5-10 דירות בבניין". כנס החשיפה של הפרויקט, לפי ההודעה, יתקיים ב-26 ביוני בבית הספר עתיד בעיר.

ראש מועצת דלית אל כרמל, רפיק חלבי, נאבק עם שוטרים בירושלים כשהוא מרים שלט שעליו כתוב "ביבי, בגדת בי אחי", ושיגר מילים ללא רסן בדבר השירות הצבאי של העדה הדרוזית. והתגובה לא איחרה להגיע – השירות הזה שחלבי הילל ושיבח הביא לדרוזים תוכנית "יבוא חיצונית" של צה"ל.

המצב האבסורדי הזה, שלפיו מדינת ישראל מפשירה קרקעות לבנייה לטובת פרויקט צה"לי בזמן שהיא מותירה אלפי אנשים ללא חיבור לחשמל בדלית אל כרמל, אינה אלא אצבע בעין, שמצהירה על כוונות המדינה לימים יבואו.

לפנינו פיילוט של ייהוד מסוג אחר. הוא לא יוצר טבעת חנק ולא מתבטא בהיעדר תוכניות מתאר, אלא מיישב יהודים בתוך יישובים ערביים דרך הפרוקסי של צה"ל.

לדרוזים בדלית אל כרמל יש סיבה לדאגה. במסגרת המיזם צפויות להגיע לעיר עשרות משפחות יהודיות. הזכויות הקיבוציות של הדרוזים כקבוצה אתנית עלולות להימחק בעוד עשור, כשהעיר תיהפך ליישוב "מעורב". הרצון לשמר את התרבות, המורשת, הסביבה הדרוזית יתנגש עם זכויות "המיעוט היהודי" שבתוך היישוב, ומה חשוב יותר מזכויות מיעוט, כשהמיעוט הוא הרוב הריבוני?

בנימה אישית, כתושב המקום שעזב לשמונה שנים רצופות במסגרת שירותי הצבאי, שבמהלכן גרתי בתל אביב וברמת השרון, לא היה יום אחד שלא התגעגעתי בו לדלית אל כרמל, לירוק שמקיף אותה, לייחודיות של כל תושב ותושב, לסיפוריה, לסולידריות שבה. התוכנית הזאת מדירה שינה מעיני, כי אני יודע שמדובר בצעד הראשון ל"ייהוד הכרמל".

פאדי מקלדה הוא אקטיביסט, סטודנט למשפטים, ולמרבה האירוניה סרן במיל' ביחידה 8200