newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אוניברסיטת חיפה נלחמת בזהות הפלסטינית של הסטודנטים

בצעד קיצוני שלא נראה כמותו אפילו בימי עופרת יצוקה הקפיאה האוניברסיטה את פעילות תאי הסטודנטים הערבים. ממה כל כך מפחדים בחיפה?

מאת:

כותב אורח: סלאח מוחסן

אוניברסיטת חיפה החליטה לסתום פיות ברחבי הקמפוס. דיקן הסטודנטים הודיע על הקפאת פעילותו של תא הסטודנטים של בל"ד באוניברסיטה למשך חודש ימים, וזאת משום שהתא ערך מפגש פעילים בזמן שבאוניברסיטה התקיים טקס לציון יום השואה. לאחר מכן, שני סטודנטים ערבים מהתאים אבנאא אל-בלד וחד"ש הורחקו בגלל ארגון עצרת לציון יום הנכבה ללא אישור (במחאה על כך שהאוניברסיטה סירבה לבקשתם לקיים אירוע), וגם פעילותם של התאים הוקפאה עד לסוף השנה. ההחלטות הגורפות והשרירותיות הללו מעבירות לסטודנטים הערבים-פלסטינים מסר ברור: האג'נדה והפעילות הפוליטית שלכם אינן לגיטימיות בתחומי הקמפוס.

> מאבק על חופש הביטוי: גם באוניברסיטה העברית

בנובמבר אשתקד הודיעה האוניברסיטה לסטודנטים ערבים כי חל איסור על הנפת הדגל הפלסטיני במהלך הפגנה נגד תכנית פראוור, בתירוץ שהגיע מידע כי הנפת הדגל תעורר תגובות אלימות מצד סטודנטים יהודים. כך, במקום להגן על חופש הביטוי, ועל זכותם של סטודנטים להביע את עמדותיהם בקמפוס, האוניברסיטה פעלה בהתאם ל"מידע" שיש סיכוי שהנפת הדגל תגרום לסטודנטים מהימין לתקוף את הסטודנטים הערבים. מעניין כיצד דיקן האוניברסיטה היה מגיב למידע שהנפת דגל ישראל במהלך הפגנת תמיכה בחיילים בעת מלחמה תביא לתגובות אלימות מצד סטודנטים ערבים. ברור שהחלטה מהסוג הזה אינה מקובלת בכל סטנדרט דמוקרטי בסיסי.

מאבק על זכויות קולקטיביות

אמנם אוניברסיטת חיפה הייתה הראשונה בישראל שהחליטה להכניס ללוח השנה האוניברסיטאי חגים של סטודנטים ערבים, ולהשבית את הלימודים באוניברסיטה באותם ימים, אבל מזה מספר שנים האוניברסיטה מגלה סובלנות מוגבלת ביותר כלפי פעילות פוליטית של תאי הסטודנטים הערבים. האוניברסיטה סירבה להעניק אישורים לפעילויות פוליטיות של סטודנטים ערבים, מיהרה להזמין לקמפוס כוחות משטרה שדיכאו בברוטאליות הפגנות שלהם ושלחה רבים מהפעילים הפוליטיים לוועדות משמעת.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע דווקא דקה דומייה לציון יום הנכבה וכנס באולם סגור ביום השואה, הם האירועים שגרמו לרשויות האוניברסיטה לנקוט בצעדים כל כך מרחיקי לכת? מדוע כאשר הסטודנטים הערבים ארגנו הפגנות נגד המתקפה הישראלית על רצועת עזה או הפגנות תמיכה באסירים הפוליטיים שובתי הרעב, גם כאלה שהתקיימו ללא אישור מרשויות האוניברסיטה, האוניברסיטה הסתפקה בהתערבות משטרתית לדיכוי האירוע ולא פסלה את התאים שלהם? ההסבר לדעתי טמון במאבק על ההגמוניה והבלעדיות של הנרטיב ההיסטורי והקולקטיב הלאומי הלגיטימיים במרחב הציבורי.

הפגנת סטודנטים בחיפה (אקטיבסטילס)

הפגנת סטודנטים בחיפה (אקטיבסטילס)

כמו רבים מהישראלים, שמעולם לא שמעו ולא התעניינו בזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים אזרחי ישראל, ושמכירים את ההיסטוריה של האזור מהפריזמה שמשרד החינוך ומכונות התעמולה הממשלתיות קבעו, הדיקן של אוניברסיטת חיפה התייחס להפגנה לציון יום הנכבה כאל איום. עצם הרעיון שסטודנטים ערבים יציינו בפומבי אירוע בהקשר קולקטיבי היסטורי, מהווה מבחינתו הפרה של הסדר הציבורי ומצדיק צעדים דרקונים כמו סגירת התאים.

מבחינה זו, הדיקן מוסיף חטא על פשע: ראשית, הוא מגלה בורות ביחס לזהות הפוליטית של רבים מהסטודנטים שלומדים באוניברסיטה; ושנית, במקום להיות זה שמגן על זכותם להביע את הזהות הפוליטית שלהם, הוא מטיל עליהם סנקציות באופן שרירותי ופזיז.

אם כך, אוניברסיטת חיפה, בהתנהלותה הבעייתית, מעבירה לסטודנטים הערבים שיעור בהיסטוריה של המיעוט הערבי-פלסטיני במדינת ישראל. להכיר בקבוצות דתיות שונות אין בעיה. אפשר גם לשלוח ברכות בחגים ואף להשבית את האוניברסיטה בימי חג שלהם. אך בשום פנים ואופן שלא תגדירו את עצמכם כקבוצה לאומית בעלת היסטוריה וזהות לאומית.

אבל ייתכן שהתגובה ההיסטרית משהו של הדיקן מוכיחה שהסטודנטים עשו משהו נכון. זה לא סביר שסטודנטים פלסטינים בישראל ילכו בתלם שהממסד חרש עבורם. הסטודנטים הערבים בחיפה מתנגדים לפוליטיקה הישראלית שמבקשת להגדיר להם מי הם ומהי הפעילות הפוליטית הראויה להם. הם מסרבים להיות "ערבים טובים", וטוב שכך.

* סלאח מוחסן הוא מנהל המחלקה הציבורית של המרכז המשפטי עדאלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf