אום אלחיראן: הקלות הבלתי נסבלת שבה נתנו לפצוע לדמם למוות
במקום לטפל בפצועים ללא קשר לזהותם ומה עשו, הצוות הרפואי לא ניגש לאבו אלקיעאן כי חשב שהוא "מחבל". הסירוב של משרד הבריאות לחקור את הפרשה מעידה על שחיקה של האתיקה הרפואית
כיצד ניתן להסביר אירוע שבו נמצאים בשטח צוותי רפואה, ועדיין פצוע אחד נותר לדמם למותו במשך עשרות דקות כשאף לא אחד מהם ניגש לבדוק אותו?
אם נקבל את עדותה של הרופאה המשטרתית שנכחה בזירה, ואת עמדתו של משרד הבריאות המסתמך על בדיקת מח"ש, הרי שהרופאה לא התרשלה וככל הנראה לא הבחינה בפצוע וטיפלה בפצועים אחרים. אבל הבה נעזוב לרגע את העובדה הקריטית והחשובה, שמקצועיות ואתיקה רפואית אינם תחום המומחיות של מח"ש ושמשרד הבריאות צריך לבדוק את הדברים בעצמו. בואו ננסה להיכנס לאירועי אותו הלילה הטראגי.
אבו אלקיעאן שוכב מחוץ לרכבו, כ-25 דקות לאחר הירי. התיעוד מווידאו שצלים השוטר ל״מ
בעדותו של החובש למח"ש יש כדי להעיד על מורכבות האירוע ועל מה שאולי עבר בראשם ובנפשם של הנוכחים. "תראי", אומר החובש לחוקרת , "קל לדבר עכשיו, אבל בשטח מסתמן פיגוע ודריסה ושוטר הרוג ושוטר פצוע." הוא מציין כי גם הוא וגם הרופאה היו מודעים לנוכחותו של אבו אלקיעאן אך לא ניגשו אליו – בין השאר משום שראו בו מחבל.
ברור כי לנוכח שוטרים חברים, פצוע והרוג, האווירה קשה ומתוחה. אולם זהו בדיוק מקומו של הצוות הרפואי במקום: לא לחקור, לא לשפוט ולא להוציא לפועל גזר דין. הצוות הרפואי הוא זה שאמור לטפל בכל הנפגעים ללא קשר – שממילא הוכח כשגוי – מיהם ומה היו מעשיהם טרם הפציעה. העובדה כי אבו אלקיעאן כלל לא היה מי שסברו שהוא רק מדגישה עד כמה קריטי תפקידם זה, ועד כמה היו אמורים לעמוד על ביצועו. בנוסף, גם אם חשדו שהוא ממולכד, יכלו היו לקרוא לחבלן משטרתי ולעמוד על הצורך בטיפול. אפשרות זו כלל לא נשקלה. לא בוצע סקר ראשוני של הזירה ולא מיון ראשוני של הפצועים בשטח.
חמורה אף התנהלותו של משרד הבריאות לנוכח תלונת "רופאים לזכויות אדם" באשר לחקירת התנהלות צוותי הרפואה בשטח. בניגוד לצוותים בשטח, בכירי משרד הבריאות נדרשים לבדיקה שבדיעבד ואינם נמצאים ב"להט האירועים".
במהלך קריאת עדויות הרופאה והחובש נחשפנו לסתירות ביניהם, אך גם לכשלים המקצועיים של התנהלות צוותי הרפואה באותו לילה. כך, למשל, לא ברור מדוע לא בוצע מיון פצועים, ולא ברור מי קבע את מותו של אבו אלקיעאן כך שהוא פונה לאבו כביר ולא לבית החולים. פנינו למשרד הבריאות בדרישה לתחקר את האירוע, לזמן צוותי רפואה אחרים שנכחו במקום, להבהיר מה הכללים והנהלים בניהול אירוע שכזה, וכיצד מתבצע תיאום מול חבלן משטרתי/צבאי במידת הצורך.
העובדה כי משרד הבריאות גורר רגליים בכל הקשור לעניין זה, לא מזמן את הרופאה לשיחה, לא בודק אלו עוד צוותים רפואיים היו בשטח ומתחקר אותם – מעידה כי אירועי אותו ערב טראגי חושפים כשל מערכתי ערכי, כזה המאפשר הישנותם של מקרים שכאלו. התבטאויות הנוגדות את כללי האתיקה הרפואית עוברות לסדר היום ואין כל קול קורא נחרץ מבכירי הרפואה כנגד שחיקת הסטנדרטים המקצועיים והאתיים והמבהיר באופן חד את המחוייבות לפעול על פיהם.
שני הקליעים הם אלה שפצעו את אבו אלקיעאן, אך נדמה שזוהי הקלות הבלתי נסבלת שבה אנו נותנים לזהותו הלאומית של אדם להכריע את מהותו וגורלו הוא שגרמה לכך שהוא הותר במשך עשרות דקות לדמם למוות.
הכותבת מרכזת את ועדת האתיקה ברופאים לזכויות אדם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
