newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אבתיסאם מראענה היא המינוי הנכון לוועדת החוץ והביטחון

המינוי של מראענה-מנוחין עורר גל של ביקורות מהימין, אך כבת לקבוצת המיעוט הערבית וכאישה, היא תוכל להביא לוועדה את קולם המושתק של אלה שמשלמים את המחיר היקר ביותר על המשך הסכסוך  

מאת:

לאחרונה פרץ ויכוח סביב חברותה של ח”כ אבתיסאם מראענה-מנוחין בוועדת חוץ ובטחון, בעיקר בגלל התבטאויות שלה בעבר ובגלל שהתגאתה שלא עמדה בצפירה. מראענה השיבה לביקורת וצייצה בטוויטר: "החוץ והביטחון של מדינת ישראל הוא גם שלי, יש לי הזכות והחובה כנבחרת ציבור להיות מופקדת עליו".

"החוץ והביטחון של מדינת ישראל הוא גם שלי". חברת הכנסת אבתיסאם מראענה-מנוחין (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

נאמרו דברים בעלי משקל משני הצדדים, אבל כאן אני רוצה להדגיש את היתרונות של שילובה של ח”כ אבתיסאם מראענה-מנוחין בוועדה. דווקא, בהיותה שייכת לקבוצת המיעוט של אזרחי ישראל הערבים, היא תביא לדיוני ועדת חוץ ובטחון קול שלא נשמע בו בדרך כלל: קול של מי שמודעת באופן מוגבר לצד הנשכח של הפצצה ושיש לה מודעות מוגברת למחיר האנושי כשיקול מרכזי ואולי מכריע במצבים מסוימים ולהשלכות החמורות ביחסים בין שני העמים.

אסור שהמוצא הלאומי של ח”כ אבתיסאם מראענה-מנוחין יחשב כמחסום לכהונתה בוועדה. מחסום מעין זה היה פוגע קשות בזכות לשוויון כל אזרחי המדינה. רק קביעה חד משמעית של השב"כ הייתה יכולה לשמש נימוק לפסול חברת כנסת מלשרת בוועדה – ואין לשכוח שאפשרות זו קיימת לגבי יהודים וערבים גם יחד: מזמן המציאות הוכיחה שיהודי יכול לפגוע בביטחון המדינה ונשבר המיתוס של נאמנות יהודית אבסולוטית.

יתרה מזו, המינוי מבורך גם בהיותה עוד אישה בין המעוט הקטן של חברות כנסת בוועדה, שתוכל לתרום לפרספקטיבה הנשית החיונית אך המוזנחת בדיונים ביטחוניים. בעוד שלושה חודשים נציין 21 שנים להחלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו”ם, המחייבת את המדינה. בהחלטה זו, מועצת הבטחון לראשונה עסקה בצד הלא מוזכר של מלחמות וסכסוכים: נשים. החלטה 1325 קבעה שיש להגן על נשים מפני איומי המלחמה, מהפרת זכויותיהן, מפגיעה בהן כפליטות, מגירוש ואלימות מינית – ושיש לוודא שהן משתתפות בשיעור ההולם את משקלן בוועדות פיוס ודיונים על הסכמי שלום.

מלחמה, מאז ימי הקטור הדוחה את תחינותיה של אשתו אנדרומאכה באיליאדה, היא לכאורה עיסוק גברי בלבד – והעובדה שמלחמה משפיעה באופן ישיר וקשה מאד על נשים הוצנעה. זה לא מפתיע: היסטוריה נכתבה, עד לעשורים האחרונים, בידי גברים בלבד והיא התמקדה בדברים שמעניינים גברים. גברים תמיד שרו למלחמה שירי תהילה (”ולקהל המפייטים רק על קסם הודה”, כתב אלתרמן במיאוס ב”על זאת”).

אבל, כפי שציינה מועצת הבטחון בהחלטה 1325 – הלוחמים עצמם הם מיעוט מקרב הקורבנות. רוב הקורבנות הם תמיד בלתי מעורבים, וחלקן של נשים בקרב אלה גדול במיוחד. גם בישראל ובשטחים זהו המצב. דו”ח של מכון זולת, “אם אשכחך”, שפורסם לאחרונה, בחן את מזרח ירושלים – לכאורה “סוגיה ביטחונית” וגברית מובהקת – מנקודת מבטן של נשים פלסטיניות, שמתארות כיצד זכויותיהן נשללות על בסיס יומי, כיצד החלטות שמקבלים גברים בפורומים סגורים מתורגמות ישירות לפגיעה בהן ובילדיהן, כיצד הקווים המשורטטים בשרירות על מפה מונעים מהן שירותים רפואיים ומהילדים גישה לבתי הספר שלהם.

מכאן הצורך המובהק שהכרעות על מלחמה – על היציאה למלחמה, על ניהולה ועל סיומה – ייעשו בשיתוף מסה קריטית של נשים. ועל כן אנחנו צריכות קולות כמו זו של אבתיסאם בוועדת חוץ ובטחון ובפורומים דומים, כדי שהקול שהושכח לאורך הרוב המוחלט של ההיסטוריה האנושית יושמע וישפיע. גיוון בקבלת החלטות על פי מגדר ורקע חברתי הוכח כגורם המביא להחלטות יותר מושכלות וברות קיימות בארגונים למיניהם. בשנת 2000, הגוף העליון לפיקוח הבינלאומי על הביטחון העולמי (המושלט כמעט לחלוטין על יד גברים) הכיר בחשיבות הגיוון והשילוב של נשים בקבלת החלטות בגופים האמונים על מלחמה ושלום . על המנהיגים שלנו – גברים ונשים כאחד – ללכת בעקבותיו.

פרופ' פרנסס רדאי היא חברת ועדת ההיגוי של מכון זולת לשוויון וזכויות אדם ומכון קונקורד, בניהולה, מציג לבג"ץ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות. רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין הפליה נגד נשים והיא פעילה פמיניסטית מובילה לזכויות אדם ושוויון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf