newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אבל וזעם בכפר כנא: "בבית הספר מדברים על מאבק מול איום קיומי"

הריגתו של ח'יר חמדאן נתפסת כביטוי אלים לגזענות ולמגמות הדחיקה נגד האזרחים הפלסטינים. "על הרוצח של רבין השוטרים הגנו בגופם, ופה הגנו על הרוצח והאשימו את הקורבן. הם חושבים שאנחנו לא מבינים לאן כל זה הולך?"

מאת:

משהו גרם לי לקום ולנסוע לכפר כנא השבוע. תיעוד הירי קר הרוח והאכזרי בח'יר חמדאן בן ה-22 בלילה שבין שישי לשבת, וגרירתו הגסה כשהוא ירוי אל תוך הרכב המשטרתי, לא הניחו לי. גם העובדה שהתקשורת הפכה השבוע את הכפר לאחד המקומות המסוכנים בארץ קוממה. גדלתי בנצרת עילית מרחק נגיעה משם וכל זה לא נשמע לי הגיוני.

שוטרים קיבלו את פני בצומת בית רימון בשעת לפני הצהריים בה הגעתי, ואחרי תיחקור קצר איפשרו לי לעבור ולהמשיך רגלית את כברת הדרך לכפר כנא. ריח כבוש של עשן וגומי חרוך ליווה אותי כל הדרך פנימה. תרמילים ריקים של רימוני גז בעשרות וכדורי ספוג שהחטיאו, שרידי צמיגים שרופים, אבני שפה עקורות ומים שחורים בתעלות שלצידי הדרך. כולם עדים שותקים לדרמה שהתחוללה פה מוקדם יותר השבוע בין משטרת ישראל לצעירי הכפר.

כפר, כולם קוראים לו, מי מתוך אינטימיות של מקום קטן בו כולם מכירים את כולם, ומי מתוך הסטראוטיפ של "נו איפה ערבים יגורו". כפר כנא, כמו כפר סבא, כבר מזמן איננה כפר. היא עיר קטנה המונה מעל עשרים אלף תושבים, רוב מוסלמי ומיעוט נוצרי שחיים יחד, לא בלי בעיות. הכאב, העלבון והזעזוע שפגשתי בכל מקום אליו הלכתי עטפו את כולם, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, מוסלמים ונוצרים.

מין שקט מדכא רבץ על המקום. ישבתי לקפה ראשון במסעדת המעיין, הצופה על הכביש הראשי. "כמו שאתה רואה, התפוסה פה חלקית", סיפר לי לאיש, בעל המסעדה. "מאז המקרה אני מעריך שנפגענו ב-70 אחוז בערך. רוב הלקוחות שלנו הם לא מהכפר, אלא מבחוץ, יהודים, תיירים, והם לא מגיעים השבוע. היום קצת התחילו לחזור. המשטרה עדיין יושבת בכניסות לכפר וזה מרתיע. לקח לנו זמן להתאושש מהפגיעה בקיץ, והנה השבוע שוב. שמע, זה קשה, אבל אנחנו חייבים לחיות כאן יחד אחד עם השני".

עדנאן מטר, איש עסקים מקומי בעל מפעל משפחתי לחידוש צמיגים ובעבר חבר המועצה, אוסף אותי ואנחנו נוסעים לסוכת האבלים של משפחת חמדאן. "שמע, המשטרה מתנהגת אלינו כאילו יש להם עסק עם אויב, לא עם אזרח, וכשאתה רואה שמישהו מתייחס אליך כמו אל אויב זה משפיע וגם אתה מתחיל לראות בו אויב. יש פתגם שאומר 'משוגע אחד זורק אבן לבאר מאה איש לא יצליחו להוציא אותה'. תגיד לי אתה, למה היו צריכים לירות בו בזמן שהוא בורח?"

> הרצחת וגם שקרת? בפרשת כפר כנא המשטרה מתעלה על עצמה בהונאה

ראוף חמדאן מתאבל על בנו. מאחוריו תמונת הבן עם הכיתוב: ח'יר חמדאן קורבן שנאת המשטרה ושרה לערבים. שבת ה8.11/2014 האישום- ערבי צילום: אבי בלכרמן

ראוף חמדאן מתאבל על בנו. מאחוריו תמונת הבן עם הכיתוב: ח'יר חמדאן קורבן שנאת המשטרה ושרה לערבים. שבת ה8/11/2014 האישום: ערבי  | צילום: אבי בלכרמן

הפרובוקציה של דני קושמרו

שקט בסוכת האבלים בשעת לפני הצהרים. בני משפחה ומעט מנחמים. דגל פלסטין גדול מקבל את פנינו, ובאנר עם תמונה של חי'ר. מישהו הוסיף לו אבן ליד וברקע מסגד אל אקצא, כמו ביקש לגייס אותו לתנועת ההתנגדות. אנחנו מתקבלים בספלון קפה מר של אבל, כמנהג המקום. לגימה מהירה שנספגת חיש ומזמינה אותך פנימה, אל הכאב והזעם העצור השורים על המקום.

אני מסתכל על הפנים העדינים של ח'יר המחייך בתמונה והלב נצבט. ברקע דני קושמרו מוקף בצוות של ערוץ 2 מראיין את ראוף חמדאן, האב שנראה עייף וכואב. הרבה תקשורת עברה כאן השבוע מהארץ ומהעולם ואין לו כבר כוחות, ומצד שני חשוב לו שישמעו מה הוא מרגיש. בשלב מסויים בראיון קושמרו שואל בפרובוקטיביות "תגיד, איך החלטתם שהבן שלהם שהיד? הוא אחז סכין ביד". האב מתפוצץ עליו בזעם ועלבון ודורש מכל הצוות להסתלק מהבית מיד. "אתה ראית בסרטון סכין?! תראה לי שם סכין! זו משטרה רוצחת שהוציאה את הבן שלי להורג, שרצחה אותו בדם קר. ירתה בשביל להרוג. זו ממשלה שפוגעת בנו כי אנחנו ערבים. תסתלקו מפה! הדם שלנו לא זול מהדם שלכם".

קושמרו והצוות עוד עומדים שם רגע נבוכים ומסתלקים, לא לפני שהצלם ניגש את האב, עם מצלמה סגורה, לוחץ את ידו ואומר לו כמה הוא מתבייש בצורה בה המשטרה נהגה בבנו.

סוכת האבלים וצוות ערוץ 2 עם האב. צילום: אבי בלכרמן

סוכת האבלים וצוות ערוץ 2 עם האב. צילום: אבי בלכרמן

דקות ארוכות ומתוחות עוברות בסוכה עד שהאב משקיט מעט את סערת הנפש. גם כששוחחנו עדיין ניכר העלבון בעיניו.

"לא צפיתי בסרט, אני לא מסוגל לצפות בו", הוא מספר. "הכל קרה בערך 200 מטר מהבית. זה היה בסביבות אחת בלילה. שוטרים באו לעצור את בן דוד שלו, ונהיה בלאגן. צעקות, אנשים יצאו החוצה, השוטרים התיזו גז. לא יודע איזה גז זה אבל הבנאדם לא יודע מה קורה איתו אחרי זה. הבן שלי, מהגז הזה שהוא קיבל לפנים נהיה מטושטש, לא ראה כלום, התעצבן, השתולל. אני שמעתי את הרעש בחוץ והתלבשתי מהר. עד שיצאתי כבר היו יריות, כבר לקחו את הבן שלי משם. לא הספקתי".

אתה יכול לספר לי קצת על הבן שלך? איזה מן בנאדם ח'יר היה?

"ח'יר היה בן אדם טוב. אנשים אהבו אותו, היה אדם מאמין, מתפלל, שלא הזיק לאיש, בלי עבר פלילי. עבד בבניין עם יהודים בכרמיאל. חברים יהודים שלו באו לנחם אותנו. אני כל הזמן חושב איך היה עדיף שאני הייתי מקבל את הכדורים במקומו".

קשה לו לדבר. "תאמין לי, הלב שלי עייף". בן משפחה שמתרגם אותו משלים קצת ומוסיף: "תראה איזו התנהגות לא אחראית כלפי הציבור הערבי. ציפינו מראש הממשלה ומהשרים שירגישו את הכאב שלנו, שידגישו את החוק, שלפחות יגידו שתהיה חקירה על מה היה ויוציאו את האמת לאור. אבל זה לא מה ששמענו. במקום זה היו אמירות של ראש הממשלה ושר המשטרה שמגבים את השוטרים, עוד לפני חקירה. שום גורם ממסדי גם לא בא לנחם אותנו, לא צלצל. לא גינה. אנחנו מרגישים לא שייכים ועכשיו גם מזמינים אותנו לצאת מהמדינה שהיא המולדת שלנו, 'לא טוב לכם לכו לעזה' אומרים לנו".

פאהם אמארה, קרוב משפחה נוסף, מדבר איתי על איפה ואיפה: "יגאל עמיר ירה ברבין וחיבקו אותו השוטרים, הגנו עליו בגוף שלהם ועצרו אותו. לא ירו עליו. אצלנו משנת אלפיים ועד עכשיו עשרות נהרגו מירי של שוטרים בהפגנות. תראה לי יהודי אחד שנהרג בהפגנה. כשאצלכם נהרג מישהו, אפילו בשוגג, מבקשים גינוי מראשי הציבור הערבי, וכשלנו קורה משהו, ובוידאו הרי רואים הכל, לא שמענו אף גינוי. אתה זוכר אחרי המקרה עם התלמידות מבית שמש איך המלך חוסין בעצמו הגיע וכרע ברך לפני המשפחות וביקש סליחה? גם אובמה ביקש סליחה, ופה מה? שום גינוי, שום התנצלות. רק האשמת הקורבן וגיבוי לרוצחים".

בין ספרי האזרחות למציאות האלימה ברחוב

מבית המשפחה אני ממשיך לבית ספר התיכון שמנהל יוסף ראסם חמדאן, בן משפחה של ח'יר. שומר בית הספר שמלווה אותי אל חדרו שואל אותי נסער כולו "שמעת על המקרה? ראית את הסרטון? מה חשבת?"  "ראיתי", אני משיב, "זה נורא". "מה הם חשבו? הילד הזה רק ניסה לחלץ את הבן דוד העצור מהניידת. ככה יורים בו? ואיך סחבו אותו ככה… התמונות האלה כבר שבוע לא יוצאות לאף אחד כאן מהראש".

בחדר המנהל מקבלים את פני יוסף מנהל בית הספר וראיף אבו סלאח, המורה לאנגלית."לא פשוט היה לנו כאן השבוע", מספר יוסף. "הירי קרה בלילה שבין שישי לשבת. בשבת כולם ראו את הסרטון שעורר סערת רגשות מאד קשה. ביום ראשון הוכרזה שביתה כללית ולכן גם לא היו לימודים, ובשני בבוקר התלמידים שבו לבית הספר והיינו צריכים להתמודד עם הרגשות הקשים.

"אנחנו בית ספר מעורב, 869 תלמידים, בנים ובנות, מוסלמים ונוצרים שלומדים כולם יחד. בישיבת הערכות של צוות בית הספר ערב קודם החלטנו להקדיש את השעתיים הראשונות לאוורור רגשות ושחרור הכעס כדי שנוכל לחזור לשגרת לימודים. גייסנו צוות גדול של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. התלמידים חזרו סוערים והתבטאו בשפה קשה.

"אתה יודע, אנחנו בבית הספר מאמינים בדרך השילוב, חינוך לאזרחות טובה, ערכים אנושיים, כבוד הדדי, קיום משותף. התלמידים פה נבחנים לבגרות באזרחות. הם מכירים היטב את החוקים והנהלים. מה תפקיד הרשות המחוקקת ומהן סמכויות הרשות המבצעת, כמו המשטרה. מהן זכויות האזרח ומהו חופש הביטוי. היה פה ביטוי לסתירה מאוד קשה בין מה שאנחנו מלמדים לבין המציאות שראו בעיניים. תלמידים קראו תיגר על הרלוונטיות של הערכים עליהם אנחנו מחנכים אותם למציאות בחוץ. חלקם דיברו על הצורך לבחור בדרך המאבק כדי להגן על עצם הקיום. רבים דיברו על תחושת איום על החיים וחשש מהעתיד. היו גם הרבה אמירות נקם. אמירות על הצורך לשחרר את עצמם מהמסגרת הזו שלא נותנת להם חופש לבטא את עצמם, ומעמידה אותם בסכנה".

> מעזה ועד כפר כנא – בסוף הכל חוזר לביבי

יוסף ראסם חמדאן, מנהל תיכון כפר כנא צילום: אבי בלכרמן

יוסף ראסם חמדאן, מנהל תיכון כפר כנא צילום: אבי בלכרמן

"אני רוצה לספר לך משהו", מתערב בשיחה ראיף, המורה לאנגלית. "אני מחנך כתה י"א. כשחזרנו ללימודים בספטמבר דיברנו על מה עשה כל אחד בקיץ. חצי מהתלמידים שלי ביקרו בחו"ל. מה היתה החוויה הכי חזקה שרבים מהם דיברו עליה? פשוט החוויה של נורמליות. שאתה יכול להיכנס לאיפה שאתה רוצה, לבלות איפה שבא לך ואף אחד לא מסתכל עליך בעין עקומה, לא בודק אותך או מתשאל אותך, מחפש לך בחפצים ונותן לך הרגשה שאתה לא רצוי. אתה מבין, לא הנופים, מבחינת הנוף אין בשום מקום אחר מה שיש פה, אבל כמה אחרת הרגישו. זה לא צריך להיות ככה".

"עשו לו דאע"ש"

גם בבית הקפה העמוס גברים סביב שולחנות השש בש בתום יום עבודה עדיין ניכר הזעזוע. מרוואן טאהא אומר לי: "האווירה כאן קשה. אנשים כאן רוצים לחיות בשקט ושואלים את עצמם איך נחיה פה בכלל כשאלה המנהיגים שלנו. במצב הזה אין לי עתיד אם אני לא מתקומם פה ולא עומד על הזכויות שלי. זה כבר לא על ימין-שמאל, זה על עצם הקיום. לדרוש הם דורשים ממני הכל ולא מוכנים לתת לי כלום. אפילו לא כבוד אנושי. מה הם חושבים? שאנחנו לא מבינים לאן כל זה הולך? אנחנו מליון ושבע מאות אלף אזרחים במדינה הזאת שהממשלה הגזענית הזאת מעמידה את החיים שלהם בסכנה".

המקום בו נורה ח'יר ונהרג צילם: אבי בלכרמן

המקום בו נורה ח'יר ונהרג צילם: אבי בלכרמן

אני נפרד מהם וממשיך לנקודה בה אירע המקרה. מישהו ריסס עיגול אדום במקום בו צנח חי'ר לארץ ומת לפני שנגרר בגסות כשהוא ירוי אל תוך הרכב המשטרתי. כשאני מצלם את העיגול על הכביש, פונה אלי חורי, בעליה של חנות מחשבים הצופה אל הכביש ושמצלמת האבטחה שהתקין לא מזמן היא זו שתיעדה את המקרה.

"אני שמח שהמצלמה קלטה מה קרה. רק לפני חודש התקנתי אותה. זה מזל גדול. כי בשעות שבין האירוע לבין פרסום הסרטון יצאו כבר גרסאות שקריות. באמצע הלילה התקשר מפקד המחוז לראש המועצה ואמר לו שצעיר אצלנו דקר שוטר יחיד בניידת ושזה נאלץ לירות בו. בסרטון אפשר לראות בקלות שלא זה מה שקרה. כבר כמעט שבוע אני לא מפסיק לצפות בו ולא מעכל שככה קרה. תראה איך הם יורים בו, תיראה פה איך הוא נופל, הנה פה הוא עוד מרים את הראש צועק אללה הוא אכבר, כנראה מבין שהולך למות. תראה איך גוררים אותו לרכב. זה דעא"ש מה שעושים לו שם".

זה היה יום של הרבה מבטים מופתעים, לפעמים חשדניים, שנשלחו לעברי מהבוקר; אם זה השוטרים שבכניסה וביציאה שלי מהעיר הסתכלו עלי כעל פסיכי שמסתכן בנפשו, ואם זה התושבים שפגשתי ושהופתעו לראות יהודי מסתובב אצלם השבוע, שאשכרה מתעניין בשלומם. זה עשה לי עצוב, כל הרגעים הקטנים האלה שבהם מה שאמור להיות הכי טבעי ונורמלי נתפס כחריג וחייזרי. הרגשתי חשוף לגמרי ובטוח לחלוטין. הפחד היחיד הוא דווקא המחשבה המלווה אותי מאז על לאן כל זה מוביל אותנו. כמה קל להפחיד ולפחד ולהיאטם ועל כמה הרבה גבולות מדומיינים אך כך כך מוחשיים המקום הזה שכולנו חיים בו עומד. ואיזה חרא זה. חרא שלפני כמה ימים עלה בחייו של ח'יר חמדאן.

> המשטרה מצפה בתי ספר ובתים במזרח ירושלים בנוזל מצחין כענישה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf