אבו מאזן משתמש בבחירות לרשות כשוט נגד הקהילה הבינלאומית
הנשיא הפלסטיני הכריז על בחירות, אף שאין שום ביטחון שינצח בהן. אבל אבו מאזן יודע שגם ישראל וגם ארה"ב חוששות מבחירות, ולכן ייתכן מאוד שהבחירות הן רק איום, ושהוא ימצא דרך להתחמק מהן ברגע האחרון
מי שנמצא בשלטון, רוצה להישאר על הסוס זמן רב ככל האפשר. הוא הולך לבחירות רק כאשר הוא בטוח שינצח; או בלית ברירה, למשל כי כך קובע החוק; או כאשר הוא מתכוון להשתמש בקלף הבחירות כדי להשיג מטרה אחרת, ומשזו תושג, אין צורך בבחירות.
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) הכריז על בחירות ברשות הפלסטינית כאשר אין לו שום ביטחון שינצח בהם. אדרבא, לפי כל משאלי דעת קהל בשנים האחרונות הוא ומפלגת פתח בראשותו עתידים להפסיד.
גם החוק לא הכריח אותו להכריז על הבחירות. הבחירות האחרונות לנשיאות נערכו ב-2005 ולמועצה המחוקקת ב-2006. הקדנציות הקבועות בחוק לממלאי התפקידים בהם כבר מזמן הסתיימו. לכן נראה שעבאס מתכוון להשתמש בקלף הבחירות כאמצעי.
הבחירות יכולות להניב תוצאות לא צפויות. מחמוד עבאס (אבו מאזן) בלשכה ברמאללה, בספטמבר 2020 (צילום: פלאש 90)
זה היה יכול להיות אחרת, לו עבאס היה מודיע, בעת ההכרזה על הבחירות שהוא מממש את התחייבותו לא לרוץ לנשיאות פעם נוספת, ומעניק לפתח את הזמן הדרוש להתארגן לבחירות לפרלמנט בסוף מאי ולנשיאות בסוף יולי. במצב זה לא רק פתח היה צריך לחשב מסלול מחדש, אלא גם ישראל, ארה"בת, מדינות מערב אירופה, מצרים וירדן.
הסטטוס קוו שנוצר בידי כל הגורמים הללו יתערער קשות כאשר מעבאס יישאר במוקטעה רק תצלום על הקיר. או אז יוצב סימן שאלה על תפקוד הרשות הפלסטינית כקבלן משנה של ישראל, ועל מדיניות ההבלגה וחוסר האונים שלה נוכח הסיפוח דה-פקטו של הגדה המערבית.
כל יורש של עבאס יתקשה להשליט סדר מבית ולנהל משא ומתן עם ישראל בלי לערוך בחירות, שיעניקו לו לגיטימציה ציבורית בדומה לערפאת ב-1996 ועבאס ב-2005. ישראל תיחשף ללחץ בינלאומי לאפשר את קיום הבחירות גם במזרח ירושלים. זה לא ימנע ממנה ומארה"ב לבחוש בבחירות מאחורי הקלעים, כפי שעשו ב-2006 ללא הועיל.
כל עוד עבאס במירוץ, סביר להניח שהוא משתמש בבחירות כשוט או כאות אזעקה. הוא נכשל בכל ניסיונותיו, תחנוניו לעתים, לגייס את מדינות מערב אירופה, רוסיה וסין לבלום את ממשל טראמפ ולייצר תהליך מדיני חלופי בו לארה"ב, שכבת המגן העבה של ישראל, לא תהיה בלעדיות. הוא יודע שאי אפשר להתחיל בדה קולוניזציה של השלטון הישראלי בשטחים, כאשר לארה"ב יש בלעדיות או דומיננטיות.
יותר מכך: "הסכמי אברהם" וכינון נורמליזציה של חלק ממדינות ערב עם ישראל, בטרם הושג הסכם קבע עם הפלסטינים, שמטו את הקרקע מתחת לתוכנית השלום הערבית מ-2002. תוכנית זו העניקה לפלסטינים את המפתח לכינון יחסים גלויים בין מדינות ערב וישראל. עתה הוא נלקח מהם. הפלסטינים נותרו ללא שום נכס פוליטי מול ישראל.
הדיווחים על מגמות ממשל ביידן מלמדים על נכונות לתקן פה ושם את עוולות טראמפ, אבל זירת ישראל-פלסטין אינה ברשימת העדיפויות שלו. מבחינת עבאס יש צורך לדחוף את הנושא למעלה.
כל עוד גורמי הכוח במערכת הבינלאומית עדיין שבויים בתפיסה שחמאס הוא ארגון טרור דמוני, מעין שלוחה מקומית של דעאש, עבאס יכול להשתמש הסכמה על הבחירות בינו ובין חמאס כשוט כלפי הקהילה הבינלאומית, כיוון שגלומה אפשרות לערעור הסדר הקיים ולסיום הפיצול הפוליטי בין חמאס לפתח שישראל נהנית ממנו.
קידום הבחירות משרת את עבאס גם בחזית הפנימית. הוא מנסה לשווק את עצמו כמי שקשוב לביקורת הקשה עליו. אם ישראל תודיע שלא תאפשר את עריכת הבחירות במזרח ירושלים, עבאס יוכל להאשים אותה בהכשלת המהלך. אם ישראל תסכים לכלול את ירושלים בבחירות, יוכל עבאס לרשום לזכותו הישג ולהדגיש זאת בניסיונו לחזור ולהיבחר.
אם המערכת הבינלאומית תקדם ועידה בינלאומית להתנעה מחדש של המשא ומתן המדיני באופן קרוב למה שעבאס שואף אליו, הוא יוכל להציג זאת כהישג, לדחות את הבחירות – אם זה יהיה התנאי שתציב המערכת הבינלאומית לכינוס הוועידה – ולהשאיר לחמאס את ההחלטה אם לפרוש מההסכם על עריכת הבחירות.
חמאס מצד אחד ובכירי פתח מצד אחר מקדמים את הבחירות כחלק ממאבק הירושה. למעשה גורמי הכוח העיקריים בצמרת פתח היו מעורבים מאז 2007 במגעים עם ראשי חמאס: עזאם אל-אחמד מהדור הוותיק, ג'יבריל רג'וב בן דור הביניים, מאג'ד פרג' ממנגנון הביטחון, מרוואן ברגותי בכלא הישראלי, ומוחמד דחלאן באיחוד האמירויות וברצועת עזה. הוא הדין ביחס לבכירי חמאס: חאלד משעל, אסמאעיל הנייה ויחיא סנואר.
כל האישים האלה כנראה מביאים בחשבון את הטקטיקה של עבאס, שמאז 2007 ביטל פעם אחר פעם הסכמים לכינון ממשלת אחדות לאומית בתיווך מצרים, אבל הם משחקים את המשחק כהכנה ליום שאחרי עבאס הקשיש והחולה, במסגרת מאבק הירושה שכבר מתנהל כמה שנים. כל אחד מהם קורא את דעת הקהל, שמשוועת לאחדות לאומית שבלעדיה לא יהיה שחרור מאחיזת החנק של ישראל.
עבאס יזם את התנעת הבחירות כאשר בידו מירב השליטה על התפתחות התהליך. אבל דינמיקה פוליטית יכולה להתגלגל לתוצאה בלתי מתוכננת. כיום האדישות הפוליטית של הרחוב הפלסטיני נובעת מאי קיומו של סוכן שינוי, אך לא מהיעדר דרישה לשינוי רדיקלי.
דרישה זו באה לביטוי בתביעה עקבית של שני שלישים בציבור מעבאס לעזוב את תפקידו. אם למשל יקימו מרוואן ברגותי וחבריו רשימה חדשה מחוץ לפתח ויציגו תוכנית פעולה אטרקטיבית שתזכה לתמיכה רחבה, יתקשה עבאס לבטל את הבחירות ולמנוע מהפך בשלטון.
מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
